עצמו עיניים

עצמו עיניים… דמיינו כל דבר שרק תרצו. חלקכם דמיינתם מקום אהוב, אדם קרוב, חפץ יקר או תקופה ישנה. אבל אני, בכל פעם שאני עוצמת את עיניי, החשיכה מגיעה. החשיכה שאין ממנסה מנוס. החשיכה לוקחת אותי, סוחפת אותי במערבולת של רגשות, שואבת אותי מראשיתה לתחתיתה. אני חווה כאב, עצב, אובדן, אימה, בדידות וריקנות, חוסר אונים, תסכול וייאוש שמובילים לכניעה. אני מנסה לברוח אבל נשאבת רק עמוק יותר ויותר, בלי דרך חזרה.
אני נכנעת, לא נאבקת. הרי, מה הטעם? החשיכה הזאת היא בכל מקום, ממתינה לי, שאעצום את עיניי, ואסחף.

דמיינו יום. יום מיוחד, יום שקרה בו משהו חשוב, שהשפיע על חייכם מאוד. יום בו אתם שיניתם את חייכם. כשאני עוצמת את עיניי, אותו יום עולה לנגדן – היום בו ניסיתי לברוח בפעם הראשונה. אותו יום גורלי, בחודש פברואר, בשנה המתעתעת. התקופה המכרעת, בה הכל השתנה. כשעיניי עצומות אני רואה אדום, המון אדום. ואז שחור. רק, שבניגוד לציפיותיי (ומשאלותיי), לאחר מכן מגיע האור, שהציל אותי.

דמיינו בריחה. בוודאי חשבתם על בריחה מאדם אחר, שרודף אחריכם במטרה כלשהיא. הבריחה שלי, היא בריחה מהמקום בו אני נמצאת, מכל המעשים שעשיתי, הדברים שאמרתי. הבריחה שלי היא מהאנשים שסביבי, מהעולם בו אני חיה. אני בורחת מחוסר השליטה שמקיף אותי, מהשליטה העצמית שהתעצמה בהדרגה, עד ששלטה בי. הבריחה שלי היא הבריחה מהחיים.

מוזיקה רועשת, מסיבת ריקודים. אנשים מחופשים, שרים, רוקדים… שמחים. מזהים את החג? אתם
עומדים בפתח של המסיבה, מתבוננים בכל האנשים המחייכים, שלכמה שעות אין להם דאגות, לפחות. מה אתם עושים? אני הייתי רצה. לכיוון השני. בצרחות.
פורים מזכיר לי את כל מה שאני בורחת ממנו. פורים מזכיר לי את היום בו ניסיתי לברוח בפעם הראשונה, היום שמזין את החשיכה שמענה אותי בכל פעם שעיניי נעצמות.

פקחו את העיניים… הללו והודו על כך שאתם מסוגלים לבצע את הפעולה הפשוטה הזאת. הודו על כך שאתם בחיים, על שזאת הייתה הבחירה שלכם. על כך שמעולם לא עלה בדעתכם לבחור אחרת. שמחו על כך שכשאתם פוקחים את העיניים, אתם לא עצובים על כך שאתם מסוגלים לכך, אתם לא מייחלים לעצימתן המוחלטת, להישארותן ריקות, מרוחקות וסגורות, לנצח. בשבילי, פורים, הוא יום בו היתי מעדיפה להסתדר בשקט בחדרי, להיעלם מהעולם ולהיזכר בניסיון הבריחה הראשון, הניסיון שהסתיים בכישלון. בשבילכם, פורים, זה סתם עוד חג,
שמח.