עץ תפוחים ושני ילדים

'כשאמות, אני לא רוצה שיכניסו אותי לתוך ארון קבורה ויניחו מעלי אבן, אני רוצה שישתלו על גופתי עץ תפוחים,'
בנקודה זו התקף שיעול מגיע, ומונע ממנה לדבר למשך חצי הדקה הבאה, אחרי שהוא נרגע היא ממשיכה כאילו דבר לא קרה.
'בשביל שגם אחרי מותי, אוכל להעניק לכם מעצמי.'
זה מה שאמי אמרה, יום לפני שהמחלה לקחה אותה איתה, כמו רבים לפנייה.
עכשיו אני עומדת מול עץ תפוחים, ומושיטה יד אל תפוח אדום. אני קוטפת אותו ומנקה אותו בשולי חולצתי, מה שלא כל כך עוזר.
שני ילדים משחקים תופסת מחוץ לבית הקברות, הם צווחים וצועקים, משתוללים בעודם נופלים על האדמה. הם מזכירים לי אותי ואת אחי, ואת אימי שהייתה משחקת ביחד איתנו. גוש נוצר בגרוני ודמעות שלא זולגות מקשות עלי לראות בצלילות. התפוח נשמט מאחיזתי וצונח על האדמה, אני נופלת על הברכיים מול העץ שניזון ממה שנשאר ממנה, ונותנת לעצמי להתפרק. עד עכשיו לא הרשיתי לעצמי לבכות, אמרתי לעצמי שאבי ואחי סובלים מספיק ואני צריכה להיות חזקה בשבילם.
אבל עכשיו כשאני לבדי מול העץ, שהיה בקשתה האחרונה, אני לא יכולה לעצור.
כבר אז היא דיברה על מותה בישירות, כמעט בלי כאב. אבל זה עדיין היה כמעט. רק מי שהכיר אותה יכול היה להבחין בכאב שמסתתר בעייניה, איפה שקשה להסתיר את מה שמרגישים. אצבעותיי מתחפרות בקרקע ואני מדמה שאני מרגישה אותה, מחבקת אותה למרות שכבר לא נשאר את מי לחבק.
הקולות של שני הילדים השתתקו, ושני זוגות צעדים מבוישים נשמעים מאחורי. אני מוציאה את ידיי מהאדמה, מנסה לנגב את הדמעות ובאותו הזמן מורחת פסים של אדמה על הלחיים שלי. הפניתי את ראשי לכיוון שבו חשבתי למצוא את שני הילדים. הם לבשו בגדים בלויים וקרועים, ונראו כאילו הם משתוקקים לשאול אותי משהו.
"מה אתם רוצים?" שאלתי, מבהילה את הילדים.
"אה… אנחנו רצינו לדעת אם אפשר את התפוח" אמרה הילדה בקול מבויש, הסתכלתי על התפוח שנפל על הקרקע במבט מופתע, כאילו שחכתי שקטפתי אותו.
"כן, אבל יש לי משהו יותר טוב בשבילכם." אני אומרת בעודי קוטפת שני תפוחים נוספים מהעץ. "קחו, ותדעו שגם אחרי שאדם מת, הוא יכול לעזור לאנשים לחיות." ולמען האמת, שני הילדים האלו נראו כאילו לא אכלו ארוחה מסודרת במשך כמה ימים. הם לקחו את התפוחים ורצו משם, כחוששים שאשנה את דעתי ואקח מהם את התפוחים. החזרתי את מבטי לעץ.
"אני מבינה למה התכוונת, ועכשיו, אני גם מבינה למה לא רצית שיחתמו את גופך באבן לבנה. את אדם חופשי, ואת לא יכולה להיות סגורה באבן." אמרתי לעץ, ולא חששתי שיראו אותי מכיוון שהרגשתי שהיא שומעת אותי, גם אם זאת הייתה רק הרגשה.
יצאתי מבית הקברות בתחושה טובה יותר, והרגשתי חזקה יותר ממה שהייתי לפני הביקור.