עץ הדקל

היא אוחזת בחוזקה בשלט המזגן הלבן, כל כך בחוזקה עד שפרקיי אצבעותיה מלבינות.
היא לוחצת על הכפתור העליון ביותר, אור בצבע כחול עמום מגיע מכיוון המזגן ותריסיו מתחילים להיפתח לאט, קור עז מתפשט בחדר.
היא מתכסה בשמיכה העבה שלה, מכורבלת לכדור על מנת להתחמם.
וכשרק ראשה מציץ מבין השמיכה העבה והבובות הרבות, היא צופה דרך החלון.
בדיוק מולה יש בית קטן, שבו גרים זוג קשישים מאושר, מדיי פעם הם צופים בטלוויזיה בסלונם הקטן והיא צופה בתכנית דרך החלון בקדמת הבית, שממוקם בדיוק מול מסך הטלוויזיה הקטן.
היא מביטה בעציצים, בשיחים העבים, בצמרות העצים שמשתרכות לשורות ארוכות, מה שנראה כמו "רצפה ירוקה", היא מזהה את הבתים הרחוקים יותר, דודי שמש, גגות סולריים, מדיי פעם איש אחד על הגג, מתקן תקלה או מסתכל על הנוף, כמוה.
ובדיוק מולה, מעט מאחורי הבית הקטן עם זוג הקשישים, ניצב עץ דקל גבוה.
כשיורד גשם ורוחות חזקות תוקפות את המקום הקטן, היא מביטה בעץ הדקל בחשש שיפול.
גזעו דק והוא כל כך גבוה, מתנועע באחידות בקצב הרוח אך אף פעם לא נשבר.
יוצא לה לתהות כמה זמן העץ הזה שם, היא כמובן גרה שם מאז שהיא זוכרת את עצמה אבל העץ נראה כל כך ישן, זקן, חכם באותה מידה.
ציפורים רבות מתארחות בצמרתו הגבוהה, מטילות ביצים בקנים שבנו.
מדיי פעם אחת מהציפורים באה לבקר, מתיישבת על עמוד החשמל שמולה, כאילו אומרת שלום.
עיניה נעצמות לאט, היא שוקעת לשינה עמוקה.
לא משנה כמה פעמים ראתה את הנוף הזה, תמיד תשמח להסתכל בו, על הבית הקטן, על העצים והשיחים האחרים, על הבתים מרחוק שנראים כמו קופסאות צבעוניות, ועל עץ הדקל הגדול והגבוה.