עניין של מרחק…

בכל יום זיכרון, הכל נראה רחוק ומעומעם… לא הרבה מבינים באמת את משמעות ימי הזיכרון, אלא רק מרחוק.
גם אני הייתי ככה, עד עכשיו.
מאוד קשה לשכנע בן אדם שלא מכיר בהרגשה האמיתית לעמוד בצפירה, לכבד, לבכות, להתאבל… אבל בכל זאת יש כאלה שעושים זאת, גם אם זה רחוק ומעומעם.
אני מודה, לא תמיד הרגשתי באמת את האווירה של ימי הזיכרון. ולצערי הרב, עכשיו אני מבינה.
אני מבינה איך זה לפחד לראות מישהו מהמשפחה מתגייס פתאום, אני מבינה את משעמות הצפירה, אני מרגישה את העצב זורם לי בעורקים.
אני יודעת שחלקכם יעירו לי, או אפילו יתנו תגובה בלב, זאת זכותכם.
אני רק מבקשת משהו אחד קטן, תזכרו את הסיבה שיש לנו מדינה כזאת, את הסיבה שרוב התקוות שהיו פעם, לדורות הקודמים, אנחנו חיים כשגרת יום-יום.
אל תזניחו את העבר, תלמדו להסתכל עליו כדי לבחור את העתיד שלכם, כי בסך הכל? במותם ציוו לנו את החיים.