עמוק יותר מסכין

השעון מתקתק, הדקות חולפות בשעיטה קדימה והנשימה מתחילה לתת את אותותיה בגוף.
אני מושכת אותה אחריי, בשארית הכוחות שעוד נותרו בי, מסמנים לי על עתידם להיעלם. אבל אני חייבת להמשיך, אני חייבת לעבור את הגשר, רק כך נהיה שוב בטוחות, רק כך נישאר בחיים.
"בל!" הקריאה המאומצת מאחור שוברת את לבי, "בל, עצרי!"
'לא!' צורחות מחשבותיי, הם מאחורינו! אסור לנו לעצור.'
"בל," הנשימה השבורה שלה מכאיבה לה, אך אין לה ברירה אלא להמשיך לרוץ כשאני גוררת אותה אחריי, "אני לא מסוגלת יותר, בל!!!"
תמיד הייתה בה טיפה מן התבוסתנות. הטיפה המרה שאיכלה בשקט את צורת החיים שלה, את האישיות, המחשבות והמראה, כמו רעל שפיעפע בעורקייה, כמו לילה אינסופי וחסר כוכבים.
"את יכולה," אני אומרת בקושי רב, לוקחת נשימה חטופה וממשיכה, "רק… עוד קצת!"
אני שומעת את הנהמות, הקריאות אל תוך הלילה המתפרש. אנחנו כמעט שם, אף אחד לא ימות הלילה, לא מבין זרועותיי, לא שוב…
"עצרי! שחררי אותי!" היא דורשת בקול רם יותר ולפתע אני מרגישה משיכה עזה מאחור. אני מוסיפה לרוץ בעודי מסובבת את ראשי לאחור,
"בת'מאר, תפסיקי! אין לנו זמן לזה!" אני צורחת.
אך היא בשלה, מקשה עלי את הריצה, נאבקת בשארית כוחותיה כמו הייתי אני האוייב.
"תצילי את עצמך," אני מבחינה בדמעות שנקוות בעינייה, "תני לי למות".
שבר חד של כאב חודר את בית החזה ואני נאנקת בשקט. "אני לא אתן לזה לקרות," אני מתנשפת ומתנשמת ולבסוף עוצרת על מקומי ומושכת חזק כדי שתעמוד ישר למולי, פניה קרובות לשלי,
"תקשיבי לי, אף אחד לא הולך למות היום. אנחנו נגיע לגשר, נחצה אותו, ושם נהיה בטוחות. אני לא משאירה אותך מאחור."
אני נושקת לראשה בחיפזון ושוב נוטלת את ידה, שועטת קדימה, מסך שחור יורד לאטו לנגד עיניי אך אני נאבקת בו בשאגה טעונה אל תוך שמי הרקיע האפל,
'אנחנו נצליח,' אני חוזרת ואומרת בראשי, 'אנחנו נצליח, אנחנו נצליח… אנחנו נצליח!'
הגשר ישר מולנו, אני שומעת את הנשיפה הארוכה של הזאבים בעורפינו. היללות מתחזקות, הם מריחים את הטרף אך פוחדים לאבד אותו, הגשר נמצא ממש מולנו, עוד מאמץ אחד… קטן…
"בת'מאר!!" אני צורחת אל לב השמיים, האור ניצת חזרה בעיניי, "הגענו!!"
"בל!!" היא צורחת חזרה ואני מסתובבת כדי לחייך אליה, כשהמחזה שנגלה לעיניי ומקפיא את דמי.
בת' עומדת שם, קרוב כל כך לאחד הזאבים. היא לא חצתה את הגשר.
"בת', מהר! עברי את הקו! מה את עושה??"
הלחץ שזרם בעורקיי הביא אותי לקפוץ קדימה ולאחוז בזרועה, רגל אחת מעבר לקו ורגל אחת מחוץ לו.
לרגע, הזמן נעצר. ולאחר מכן הוא נע בקצב איטי ומתוח,
היא מניחה את ידה על ידי, מחייכת מבין הדמעות, לוחשת "אני אוהבת אותך" כמעט בלי קול, ואז מושכת אותי אליה, תופסת את מקומי מעבר לקו וצופה בזאב שעמד קרוב יותר, מחדיר את שיניו לכתפי, אוחז בי ומתחיל לגרור אותי אל הצד השני, הכיוון ממנו רצנו כל הדרך לכאן.
"בת'" אני נאנקת, הכאב מעביר גלים של בחילה בבטני ונקודות שחורות מרצדות מול עיניי, "בת'…"
אך הדבר האחרון שאני רואה הוא את הניפנוף לשלום ואת הנשיקה שהיא מפריחה לעברי, רגע לפני שהזאב נועץ את מלתעותיו עמוק יותר ותודעתי נאטמת.