עם כוס יין ביד

//זמן רב שאני לא יושב באמת ומדבר לאנשים.
//אני לא מאמין שאני באמת עם כוס יין אדום ביד, גם… כל-כך הרבה זמן לא נגעתי בטיפת אלכוהול.
//לא שזה מסיבה מסויימת, פשוט… הזיכרון של אלכוהול אדום. מחזיר אותי אחורה… יותר מידי אחורה.

ישבתי בחדר העבודה שלי, עם בקבוק היין האדום מולי, דף מלא ועט מעליו. ידיי תמכו בראשי מאחור, כשאני עוצם עיניים ומקשיב למוזיקה נעימה, שקטה, שפה זרה שמשתמשים בה הרבה. שהשתמשו בה, בזמנו, הרבה…
אני לא הצלחתי להעלות הגה על הדף. לא התחלה, לא אמצע – ולבטח שלא סוף. הדפיקה שעל הדלת הקפיצה אותי מעט, כן, אני חייב להודות. אבל הקפיצה עם חיוך – ידעתי מי צריך לבוא לקראתי כעת. וקמתי במהירות על רגליי.
"כן!" קראתי בקול, רציתי כבר שתיכנס, זאת שלא אנקוב בשמה.
//לא, ילדים, לא אוכל להגיד לכם שמה… היא יקרה לי מידי ואם רק אגיד לכם את שמה… יקרה דבר נורא.
היא נכנסה. עם שיערה השחור… או חום, אני עד היום לא מצליח להיזכר. נכנסה עם החיוך הרגיל שלה, מחבקת אותי ומתיישבת בכיסא שמולי. ידענו שאנחנו צריכים לערוך את השיחה הזאת הרבה זמן לפני שבכלל החל השבוע. לפני שהחל החודש – או אף שנת הלימודים הזאת.
כן, אני עדיין הייתי תלמיד, שמיניסט, למען האמת. אני לא יכולתי עם השינוי שעומד להיות מבלי לנהל איתה את השיחה. לא ידעתי אם אני אוכל להגיד את מה שרציתי באותו הזמן, אז כתבתי את זה בצד.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי וקמתי למזוג גם לה כוס יין – ידי כבר אחזה בכוס יין ריקה.
"לא, לא, אני רוצה לנהל את השיחה הזאת פיקחת לחלוטין," אמרה וחייכה את החיוך המתמיד הזה שלה. אין פלא שדווקא איתה אני מנהל את השיחה הזאת.
//מה, ידידי? לא, אמרתי לך, אני לא אגיד לך מי זאת. עדיין לא. כן, היא הייתה קטנה ממני, זה אני יכול להגיד בוודאות. לא יותר מידי… אבל קטנה ממני.
"אני מצטער, אבל אני ידעתי שיהיה לי קשה," התחלתי בנאום, כהרגלי, עם הקדמה ארוכה,"הכנתי את הדף הזה עם העניין, הנושא. אכפת לך שאני אקריא לך לפני שננהל שיחה אמיתית?"
"לך על זה!" קראה בהתלהבות ונשענה קדימה על הכיסא. נשענה כל כך קרוב שעכשיו יכולתי להריח את בושמה, הנעים, המתוק אך עוצני גם יחד. אם רק יכולתי לחזור אחורה, אני חושב שהייתי משתדל להסתכל לה באותו הרגע לעיניים. היא הסתכלה, אבל אני לא… לא יכולתי.
התחלתי להקריא. תמיד היו לי בעיות זיכרון, אז אני לא זוכר בדיוק מה כתבתי בדף ההוא… אבל אני זוכר שזאת הייתה שיחת פרידה. שיחה נוראית, לא רציתי אותה. אבל השיחה הזאת הייתה נחוצה. כמו שאמרתי, הייתי שמיניסט, הייתי צריך להגיד לה שלום. היא הייתה קטנה ממני – היא תמשיך ללמוד ואני אמשיך בחיים. בין אם זאת שנה או שנתיים שיפרידו בינינו… זה הרבה זמן.
הרוחות בחוץ נשבו, הגשם החל מטפטף, ברקים ורעמים החלו זועמים עליי, על החלטה פתאומית זו. ברור לי היום שלא הייתה לי ברירה… שזאת הייתה ברירת המחדל שלי מאז ומתמיד. אבל אני לא חשבתי שזה לנכון! הייתי בטוח שאני טועה, שזה לא יילך טוב, שאני עושה את טעות חיי… אבל כמו שהחיים לימדו אותי, אני טועה כשאני חושב שאני טועה.
היא עצרה אותי באמצע, הייתי שקוע מידי בלהקריא שלא הצלחתי להסתכל אל עינייה. היא לקחה את כף ידי, נשענה קדימה אליי ונישקה אותי. כן, נישקה אותי על שפתיי. אם רק יכולתי, את טעם השפתיים האלה… לטעום שוב. רק עוד פעם אחת. אתן את ידי, ידיי, כל גופי וחיי. לנשיקה נוספת אחת כזאת.

//יש לי עדיין את הנשיקות האלה היום, ילדים. הן של אימכם.
//אני מניח שלא טעיתי.
//מה שהתכוונתי ב"נשיקה הזאת" שרציתי כל כך לטעום שוב… היא הנשיקה הראשונה שלי איתה.
//לא טעיתי. הקשבתי למה שחשבתי לנכון. עשיתי את זה.
//אתם התוצאה.