עם הזמן הכל חולף

לפעמים לפני שאתה מספיק להבין, אתה מגיע לסוף. התחלות חדשות הן משמעותיות בדרך כלל, אבל משהו בדרך משתבש. פתאום כל יום הוא לא כל כך מיוחד, לא כל כך ראוי לציון. ואז, כשאתה מגיע לסוף, פתאום אתה מבין ש"כאילו" עברת את הדרך, אבל בעצם לא היית שם באמת. היית במין סוג של אופוריה. שמעתי משפט יפה שיכול לתאר את זה. "בסופו של היום, החיים לא נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא לפי מספר הפעמים בהם עצרת את נשימתך". זה די מסביר את העניין לא? בהתחלות חדשות יש את ההתרגשות של ההתחלה, הפחד שמחלחל בתוכך מביא עימו תחושות חדשות, מרגשות. פתאום, כאשר הסוף מתקרב, אתה תמיד מרגיש שהחמצת. החמצת את הדרך שעברת. הבנתי לא מזמן שאם תחשבו על זה טוב אז תגלו שהדרך תמיד תהיה בתוככם. יש לי מוטו בחיים – "אין דבר כזה הדרך אל האושר, הדרך – היא האושר, וכל עוד אתה מצליח להסתכל על עצמך במראה לאורך כל הדרך אז הכל בסדר." איך זה מתקשר למה שאמרתי? אם בסופה של הדרך הגעתם אל האושר, אז כנראה שגם הדרך הייתה טובה. לא?