אל תדברו או תחשבו

לפעמים אנחנו מאבדים אנשים, אנשים שהיו כל כך חשובים לנו, שהנשמה שלהם היא כה טהורה, כה קדושה…
לפעמים אנחנו חושבים מחשבות שווא; על דברים שעלולים לקרות, שאנחנו לא רוצים…
אנחנו פשוט לא מאמינים בזה, מסרבים להאמין.
כשמישהו מת אנחנו בהכחשה תחילה, אחר כך הלם, ואז תבוסה, הבנה שהוא מת ושום דבר לא ישנה את זה.
לפעמים אנחנו בוכים, כשיש סיבה לכך. לפעמים אנחנו פשוט מתמוטטים וצועקים את כל מה שאנחנו רוצים, גם אם זה פוגעני.
לפעמים אנחנו זקוקים ליד שתנחה אותנו בחשכה, אחת כזו שתסכים להיות האור בקצה המנהרה שלנו, אחת שתספוג את המכות שלנו והלכלוך ותשאיר אותנו נקיים ושלמים.
לפעמים אנחנו מרגישים כבתוך בועה. אחת כזו שסוגרת עלינו וחונקת אותנו, מכריחה אותנו לצפות בסתר בשאר נהנים, בעוד אנחנו כלואים ואיש לא שם לב שנעלמנו.
לפעמים אנחנו פוגעים. קורה שאנחנו מדברים בלי לחשוב לפעמים, אומרים כמה מילים מבלי להתכוון אבל בעצם משאירים את הצד השני – שלא יודע את זה – ללא מילים, חסר הגנה.
קורה שאנחנו חושבים שקר על אנשים, כן, גם אנשים שמשדרים "תראו אותי, אני מהמם/מת ולא חסר לי כלום!" – או משהו באזור. כי אנחנו לא יודעים מה הבעיות שלהם, ובנינו, לכולם יש בעיות כלשהן.
על תשפטו אנשים על פי מראה או חברים, קודם כל תבינו אותם ותדעו מי הם, אחר כך תגבשו לעצמכם דעה, אם תרגישו שאתם מוכרחים.
אז הבנתם?
לפעמים אנחנו טועים, לפעמים אנחנו עושים שגיאות או נשפטים לשווא, אבל אף אחד לא קובע שאנחנו באמת כאלה.
אנחנו פשוט צריכים להשלים עם עצמנו, אפילו מעט, כי תמיד יהיה את הדבר הזה שאנחנו נשנא בעצמנו.
אבל הדבר החשוב מכל, ה "לפעמים" החשוב, הוא שאנחנו צריכים להיזהר מעצמנו, כי אחרי הכל, אנחנו הגורם המרכזי לבעיה, אני מאמינה שאם נצליח להשתלט על עצמנו ולהימנע מלהקשיב לעצות סתם, מדיבורי סרק, אנחנו נוכל להיות אנשים טובים יותר.
אנשים עם דעה משל עצמם וכאלה שלא צריכים לחשוש מלהישלט על ידי החברה.
אנחנו נהייה אנחנו.

כי לפעמים, אנחנו שוכחים כמה דברים ואז הכל מתחיל מהתחלה…