כנפיים של זבוב

בחדר התמונות אפשר לראות הכל. מחיי בני אדם ועד כנפיו של זבוב.
כל שצריך לעשות הוא לבחור את אחת מהן ולטייל בעולמן.
אני רואה תמונה של נהר הפורד ומתקרב לצמחייה העבותה שסובבת את החלקים הרחבים שלו. מקרוב מאוד, אפשר לראות את האבנים.
חלוקי הנחל בצילום על הקיר מזכירים לי שקדים מסוכרים.
הם יושבים שם, סתם כך. רגועים, זה על גבי זה.
שקדים מסוכרים. צבעוניים וחלקים, הם נראים כמו ביצים של יונק דבש.
נלארכנה תמיד שמרה אותם בצנצנות זכוכית שקופות על המדפים בחדרה, כי העניקו לו צבע מיוחד.
אני ממצמץ, והתמונה חוזרת לנקודת מבטה הראשונית. נהר הפורד רגוע היום.
אני ממצמץ, כי הזכרונות כואבים מדי. חדרה שבתוך מפעל החלומות, החדר שהיה מלא בכורסאות בצבע סגול משונה.
על כך אולי אספר מחר.
אני מבקש הסחות דעת בתמונות מסביבי. לפתע אני רואה אותי, יושב בצילום ומסתכל עד עוד תמונה של עצמי, וכך הלאה והלאה עד אין סוף.
המראה מוזר וקשה משום מה, ואני מחליט כי הגיעה העת לצאת מן החדר.
אך הדלת לא נמצאת בשום פינה ועל אף קיר. הקירות התכסו בתמונות מקצה אל קצה, וכל תמונה הראתה את השתקפותי.
ואז הבנתי שאני כלוא.

ואז הבנתי הכל.