על שמש, ירח וכוכבים.

השמש עולה, ואומרת שלום לירח, נפגשים הם השניים לדקות ספורות, וכבר אין כוכבים בשמיים. עולה היא בלהבות על מעללי העם, וגם ממרחק כה רב- היא מרגישה את כל השנאה, וכל שניה שעוברת, כל דקה וכל שעה, מתרחקת ומתרחקת היא, הרחק מהאדם הנורא.
ואחרי יום קשה, בו הייתה צריכה להאיר עולם כה חשוך, פוגשת היא דקות ספורות שוב את הירח, קנאה צפה בה כלפי אותו הכוכב הגדול והשומם. לא פעם תהתה, מה קורה בלילות?
האם בלילות השנאה פוחתת? האם האנשים מביטים לירח באהבה, וחוגגים בשמחה?
אך זאת מעולם לא תדע. תפקידה להעיר את כל אלה- הרעים והטובים, שמבלים זמנם בשינה עמוקה. ורק אז מרגישה היא שמש את הבדידות הקרה.
סביבה הכוכבים אינם חגים, כמו שסביב הירח. אולי זה בגלל מה שהיא עושה? הרי אם לא הייתה מאירה על העולם, האדם לא היה מתעורר. רצח, דם, ואכזריות הייתה ממשיכה לישון ורק היא והירח היו שחים על הא ועל דא.
בזמן שהייתה מביטה על כוכבים אחרים; מאדים וצדק, הייתה משוחחת עם כדור הארץ המסכן, סביב סובב הוא, ללא נחת, כבר בחילה הייתה לו מכל הסיבובים, קשה היה לו, להחזיק כאלה יצורים- בעוד במרס היצורים חגים ומתקנים, ובצדק, היצורים אוהבים ונחמדים, את כדור הארץ, היו הורסים. אך שמש אהבה להאיר על אותו הכדור. כי בכל זמן שהביטה על דרכי מעשיהם של האנשים המושחתים, כל בוקר הייתה מעירה על ניסים שנולדים, על אנשים חביבים, על הייצרים המשונים שהאדם יצר. רגשות מוזרים שפיתחו הם האנשים – אהבה וגאווה, היה בהם מעין הטוהר. אמנם בכוכבים שסביבה היו מתקנים, אך בכדור הארץ היו הם יוצרים.
ואז היא הייתה יודעת, שיש עוד צד לכל הכדורים.
ואז הירח היה מגיע, ושואל לשלומה, סביבו כוכבים יפיפים, מחייכים באהבה, רבות הייתה שואלת אותו, על מראה הכוכבים, האם האנשים, בלילה אותם רואים?
הירח רק היה מהנהן בנימוס ולוחש בנימה ידידותית, "הכוכבים מסתכלים, ובתוכם היצורים האחרים, אך אינני יודע אם האנשים רואים אותם חזרה." אמר בתמיהה
"זמן ללכת," לחשה השמש, ונעלמה. הירח עלה והכוכבים? הכוכבים היו ממשיכים להסתכל, בתקווה שמישהו מחזיר בהם מבט בכמיהה.