על מחזה ישן…

היא פרשה את ידיה לצדדים, מטה את ראשה לאחור בנינוחות. שמלתה נפרסה סביבה, נעה לפי קצב תנועותיה.
היא היתה מלכת הבמה, תנועותיה הקלילות כובשות את כולם, משאירות אותם פעורי פה, מרותקים למחזה.
הוא דיבר על נערה אשר איבדה את דרכה, ועל אחד אשר מצא אותה ועזר לה לחזור הביתה, אך היא ניסתה לעצור בעדו ולהזהיר אותו שהוא עושה טעות, אך הוא לא שמע אותה. קול אחר לחש לאוזניו, הסיט את מחשבותיו.
כאשר הנערה שבה הביתה, יצאה דמות מהצללים והרגה את הנער. הוא שכב שם דומם בזמן שהדמות התרחקה, והנערה ניסתה לעזור לו, אך לשווא.
היא קפצה בדיוק שנראה רשלני ברגליים שלובות זו בזו. ידיה הונפו באוויר ועל פניה נח מבט של צער, הצער של הנערה על כך שלא הצליחה להציל את הנער.
המחזה נגמר כאשר היא סיימה לרקוד. הקהל נעמד על רגליו במחיאות כפיים סוערות.
המסך ירד.

מאחורי הקלעים היא הסירה את המסכה, עיניה הביטו לא הביטו לעבר המראה, לא רואות את ההשתקפות הניבטת מולם.
היא ידעה כי הוא עומד בצללים. היא יכלה לחוש אותו. אצבעותיה לחשו סימנים על המראה, משאירות אחריהן סימנים זוהרים.
היא ידעה שפניו הביטו בה בעצב. הוא תמיד חשב שהיא יכולה יותר, שהיא צריכה לשחרר את הרצון לרקוד ולהעלאות את אותו מחזה שוב ושוב. הוא היה השותף שלה, במובן מסוים.
"זה היה שונה," קולו הצרוד והגס לחש. "הריקוד, הוא היה עדין יותר, כואב, פוצע." הוא התקרב אליה וידו כיסתה את לחייה הימנית, מלטפת אותה בעדינות רבה. "את מרגישה בסדר היום?" היא השיבה לו במילים שהוא סירב להבין, בתנועות מהירות וזוהרות.
"העובדה שאת אינך משתמשת בקולך לא אומרת שאת לא יכולה לדבר. היא לא ממעיטה מערך המעשה שכבר נעשה." הרבה דברים כואבים הוא אמר לה בזמן האחרון, אך הוא מעולם לא התכוון לפגוע בה. דמעה לבנה זלגה במורד פניה.
מילותיה היו שקטות. "מעולם לא התכוונתי לברוח מין הסיפור, זה פשוט קרה. אם הוא רק יכל לשמוע את קולי, הוא לא היה נפגע. ועכשיו כשאני יכולה לדבר, דבר ממה שאומר לא יציל אותו, לכן למה?" היא ניגבה את עיניה בשרוולה והביטה במבט מרחם במראה. "אתה לא תבין.
אתה תמיד אומר שאתה יודע איך זה מרגיש, אך אתה לעולם לא מראה הבנה." קולה היה כמו פירטה חלשה על מיתר, כמו התרסקות של כוס, מלא גוונים.
הנער לחש דבר מה באוזנה. ידו העלתה עשן קל, והוא מיהר לכבות אותה. "זה הפגם בקסם. כל אחד שיוצא מקבל משהו, אך מאבד משהו אחר בתמורה. את קיבלת את קולך, אך איבדת את ראייתך; אני קיבלתי את האש, אך איבדתי את תחושת האנושיות.
החיים לא תמיד מביאים לנו את מה שאנחנו רוצים, לא משנה כמה חזק ננסה. את תמיד אומרת שאם רק יכולת להציל את הנער היית יכולה להיות אדם טוב יותר, אך הנערה במחזה מנסה שוב ושוב להציל אותו, ושוב ושוב הוא מת, אז תסבירי לי מתי את מתכוונת להתעורר ולהבין שהוא לא הולך לחזור?" מילותיו פצעו אותה כמו אלפי חרבות בחזה. היא מעולם לא הרגישה כאב מסוג זה.
"לעולם לא אוכל להשלים אם מותו, לא עד שאדע מדוע קרה הדבר." היא פצתה את פיה. הוא הביט בה באכזבה והחל להתרחק ממנה, לוחש לעברה בעודו נעלם. "אז לעולם לא אוכל להחזיר אותך בחזרה…"