על החוף

פקחתי את עיניי , השמש הייתה שם, החול היה שם והים ,הים הכחול הגדול היה שם . עדין היה שם כמו בכל שלושת השבועות האחרונים . גדול ואין סופי, בלי סימן בלי אוניה או ספינה או כל כלי חילוץ אחר. קמתי לאט והוספתי עוד כמה עצים למדורת הסימון שלנו ."אנחנו חייבים שהמדורה הזאת תישאר דלוקה כל הזמן , זה הסיכוי היחיד שלנו" . כל פעם שהוספתי עצמים למרורה" דבריו של איצי הדהדו באוזני . הסתכלתי מסביבי, השמש כבר האירה מזמן אבל כולם עדיין ישנו, כלומר כולם מלבד מירה . מירה היקרה , היא ישבה עם גבה אלי כפות רגליה נותנות לגלים להרטיב אותן בכל פעם מחדש .
התיישבתי לידה. לרגע ישבנו מביטות בגלים בדממה ואז היא אמרה בקול שקט "את יודעת? הייתי אמורה להיות עכשיו עם אחי ,זה קורע אותי" היא הסתכלה אלי ומבטה החודר צרב אותי .והיא והתחילה לספר לי שבעשר השנים האחרונות היא גרה בנוי יורק בדירה מדהימה הפונה על "סנטרל-פארק" ואיך היא לא התכוונה לעולם לחזור הביתה עד שיחה אחת מאחיה שינתה את הכל. היא עצרה ולקחה נשימה עמוקה מביטה על הגלים .דמעות זלגו על פניה . רציתי לחבק אותה להניח את ידי על כתפה ולנגב את הדמעות אבל לא עשיתי דבר . מאז שהגענו לאי המחורבן הזה למעשה עוד בטיסה מירה תפסה את עיני . עם השיער האדמוני השופע ועיניה הירוקות הבוקרות . רציתי להגיד לה כמה היא מדהימה בעיני , כמה היא מזכירה לי את הבת שלי , את הנשמה היפה שלי שהשארתי בבית אבל לא אמרתי מילה.
"לפני שתים עשרה שנה ברחתי מהבית , עזבתי הכל וברחתי , לא יכולתי יותר להיות בבית של מכבד אותי שלא נותן לי להיות מי שאני באמת, לא הסתכלתי לרגע לאחור ולא התחרטתי לרגע לפחות ככה חשבתי "
"ואז אחיך התקשר, ומצאת את עצמך על מטוס"
"הוא התקשר אלי ואמר לי שתי מילים, "אמא מתה" ואני הפסקתי לנשום , אני חושבת שלא באמת חזרתי לנשום מאז "
חיבקתי אותה נתתי לה לשקוע בתוך הזרועות שלי עד שהיא נמסה והתחילה לבכות , בכי עמוק אמיתי , בכי משחרר
"מתוקה, את יכולה לנשום עכשיו , אני פה בשבילך ואני לא עוזבת אותך עד שנחלץ מכאן" ופתאום הרגשתי את הסכר נפרץ והתחלתי לספר לה הכל , איך התאהבתי ברופא שטיפל בביתי , איך עזבתי את הבית ללכת אחרי ליבי ואיך לא הצלחתי לחזור אחרי שהכל התפרק. ישבנו שם שעות מספרות האחת לשנייה את חיינו , עד שהשמש התחילה לשקוע ואנחנו הרגשנו כי חוט בלתי נראה מחבר בינינו.