עלה שרוט

בס"ד

הבטנו בעץ העד עטור העלים והרענן. סופת חורף קשה עברה עליו אבל הוא שרד.
זקוף וגאה מאי פעם. רק דבר אחד הכתים את המחזה, עלה אחד. עלה חום. מקומט. שרוט. מכוסה בתלמים נפוחים של פצע. העלה הביט בנו ונאנח.
"אני יודע מה אתם חושבים" אמר העלה.
"התקרבו בבקשה" ביקש. "אספר לכם משהו".
בבלי דעת התקרבנו, מעולם לא פגשנו בעלה שדיבר אלינו.
"הסתכלו עלי" נאנח שוב העלה. "חבול אני. שרוט ופגוע. הרוצים אתם לדעת למה? הרי גם אני הייתי עלה צעיר. באביב שעבר צמחתי. מסביבי עלים חברים לרוב. רעננים היינו, צעירים היינו, ענף לתפארת הרכבנו". דמם העלה לרגע, מתרפק על זיכרונות העבר, מזמן נשכח.
"ידיים"
אמר כשהמשיך
"ידיים ללא רחמים תלשו אותנו. פצעו אותנו. ידיים קטנות שללא מחשבה קטפו אותנו. רבים מחבריי נפלו. כה צעירים היו, כה נרגשים. ובדקה אחת- אינם! מלאכה ללא מחשבת. מלאכה קלוקלת טבחה בנו. גם בי אחזו הידיים. והייתי עלה גדול ביותר. רק במזל נשארתי. שורשי וחיבורי לענף היו עבים ועמוקים יותר משל עלים אחרים. נאחזתי, נשארתי על העץ. אבל נחבלתי, נשרטתי, הושחתתי. פצעי החלימו אומנם אבל נשארו צלקות. והן עמוקות מאוד. מכוער אני. נפוח אני.
אבל חי אני."
נרעד העלה, פתיל חייו שחיבר אותו אל העץ הצטמק בינתיים. ולא היה יותר מחוט דקיק ויבש.
"למה ילדים?" שאל העלה בעצב, וכל העץ בוכה עימו.
"למה משחיתים בני אדם את הטבע? הרי בעצמכם אתם פוגעים! כל עלה שנופל חסר לעץ כולו. כל ענף שנתלש משאיר צלקת.
כעת הקשיבו ילדים."
אמר העלה.
"היו זהירים בנו. חישבו על מעשכם לפני ביצועם. אני כבר זקן. עייפתי. עוד מעט ואנשור גם אני. אל תבכו, אין בי כעס".
וכלל לא הרגשנו שדמעות עלו על פנינו וזלגו ארצה.
"אני את חיי חייתי. זמני להמשיך הגיע ולפנות את מקומי לעלה חדש. אבל אנא ילדים"
התחנן העלה ויתר העץ עימו.
"אל נא, אל נא תקטפו עלים.
על נא תתלשו ענפים.
אל נא".
ביקש העלה
"אל נא תפגעו בעץ".
ולאחר דבריו השתתק. וכובד ראש עמד בנינו. הבטחנו לעצים שלא נפגע עוד. ובשקט. במלכותיות איטית נשר העלה ארצה. בדממה של לוחמים וותיקים מלומדי תלאות. בכבוד.
עלה שרוט. פגום. חום.
עלה גיבור.