עיני הענבר

הוא ישב בכיתה, מצייר במחברתו עשרות ומאות לבבת קטנים שאף אדם אחר לא יראה לעולם. נאנח בשקט בעודו מביט בנער, שערו שחור ככנפו של עורב, ועיני הענבר שלו נוצצות, בוערות, מתרוצצות סביב בעוד הוא צוחק את נשמתו, ככל הנראה עקב בדיחה טיפשית כלשהי שסיפר לו אחד מחבריו.
ניאו חזר לצייר במחברת, הוא צייר שני נערים יושבים תחת הכוכבים, ראשו של האחד נח על חזהו של האחר, וידיו של דילן עוברת שוב ושוב בשערו החום של חברו. הם צחקו יחדיו ובכו יחדיו, בלי סיבה מיוחדת. הם לא היו זקוקים לסיבה נוספת מלבד היותם מאושרים, כמעט באפוריה. שוב ושוב הם נישקו זה את שפתיו של זה, נשיקות קצרות ומלאות חיבה, נקטעות בחיוכים גדולים מכדי לא להפריע למעשה. ראשו של האחד נקבר בשערו של האחר, וידיו חיבקו חיבוק עוטף ומגן. כמו אוגרים, אמר אחד. אנחנו נראים כמו זוג אוגרים מתכרבלים. עיני הענבר שלו נראו כדבש זולג, צמיגי ומלא בועות. הן שיקפו בתוכן את עיניו הירוקות-חומות של אהובו, בעוד שרכן לנשקו.
ניאו הרים את מבטו מהמחברת.
אך כל זה היה רק ציור.