עיניים עצומות

צריבה קלה בגרון מציקה לי, היא נותנת לי תחושה רעה כאילו שמשהו לא טוב עומד להתרחש.
אני מכניסה אוויר פנימה, נושמת עמוק והצריבה עוברת לכמה שניות, שבה וחוזרת. הצריבה הזאת מהי בכלל? היא מתקדמת ומורגשת גם בבטן, זה לא נעים אבל אני לא יודעת איך לגרום לה לחלוף.
דפיקה בדלת.
אני שואלת מי זה, אף אחד לא עונה ואני מתקדמת לכיוון הדלת, מציצה בעינית ולא רואה אף אחד. פותחת את הדלת, מסתכלת ימינה ושמאלה לבדוק אם מישהו מסתתר אך דממה צועקת ואני לא רואה דבר.

אני לא אוהבת להיות לבד בבית אך מה אני אעשה? חבר אין לי, למשפחתי אני לא קרובה וחברות גם כן אין לי, אחד החסרונות שלי הוא שאני לא יודעת לשמור על קשרים.
הבדידות הזאת יכולה לשגע זה כל מה שיש לי לומר.
טוב אני חייבת לעשות משהו, לשבור את השקט הזה בבית, אמרתי לעצמי, אז הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לערוץ המוזיקה לפני שיתחילו לספר על כל הזוועות שמתרחשות בעולם ואני אוזלת יד, מפחדת מה- לבד.

אור לבן זה כל מה שאני רואה, איפה אני?? אני מנסה להבין איך פתאום הגעתי לשום מקום, אני צועקת הכי חזק שאני יכולה אך הד נשמע אחרי ואף לא מענה או קול של זר אחד. לאחר זמן מה אני שומעת קול, "תמר" הוא אומר את שמי ואני עונה "כן זאת אני. איפה אני? ומי אתה?" אך תשובות לא קיבלתי, להפך, הקול השיב "השאלה היא למה את פה ועל השאלה הזו תצטרכי לענות לי את ורק אחר שתגיעי לתשובה הנכונה תוכלי לחזור לחייך ולביתך".
לא היה לי מושג מה לענות, איזו סיבה יכולה להיות שפתאום אגיע לשום מקום? ניסיתי לחשוב על הימים האחרונים, מה עשיתי שונה, האם פגשתי מישהו חדש או עשיתי מעשה רע או טוב אך השבוע הזה היה כמו כל שאר הימים והאדם החדש היחידי שנקרה בדרכי היה המוכר החדש בחנות והוא לא נראה לי קשור להיותי כאן.
אחרי הרבה זמן, אין לי מושג כמה זמן עבר, השעון שלי הפסיק לעבוד והאור נשאר קבוע.. נזכרתי שלפני חמש שנים בערך אדם מבוגר, בערך בגיל 50, גבוה ורזה דפק בדלת ביתי באמצע הלילה ואמר לי "בעוד כמה שנים שישאלו אותך למה את נמצאת איפה שאת נמצאת תעני כי 'אני שייכת לפה', אל תדאגי את תדעי מתי ותזכרי את מה שאמרתי לך, אני מבטיח".

נעמדתי, עצמתי את עיני ועניתי לקול הלא ידוע "כי אני שייכת לפה", פקחתי את עיני והתעוררתי