עיניים כחולות ונוראיות

האוויר דחוס כנדמה שלא יתפזר לעולם, אנחנו מתקדמים במהירות והאובך מתגבר. אני מנסה להתעלם, לא להרגיש אבל איך אפשר לעשות זאת אחרי שנדחפו אלייך בלא רצונך?

הקרון שאני נמצאת בו מלא עד אפס מקום.
איש זקן בעל שפם גדול ולבן קורא עיתון בשקט במושב אשר נמצא ממולי, זה לא יכול להיות הוא.
הוא אמור להיות בן חמישים לכל היותר והאדם שמולי נראה בן שבעים לערך.
איש הנראה בגיל העמידה מקריא לילדה הקטנה שלו סיפור במושב הקדמי.
הוא יכל להתאים לאדם שאני מחפשת לולא היה לו את העיניים הכחולות הללו, העיניים שנשבעתי שאני עלולה לטבוע בהן, העיניים שאהבתי עד בלי דיי והעיניים שבאותם רגעים ניבט בהן אש ההרס, האש שהרסה את הנשמה שלי לעד.
לא, הוא לא האדם שאני מחפשת.

אני מביטה לצידי הימני, על המושב האחורי יושבים איש ואישה אשר מתנשקים בלהט סוחף, נדמה שהם אינם שמים לב למבטים התמהים הננעצים בהם. הרי באנגליה נימוסים הם דבר חשוב ביותר ומי שאינו מציית לכללים הלא כתובים של החברה ימצא עצמו מקבל הערות או לכל הפחות מבטים תמהים ושיפוטיים.
גם הוא לא האדם שאני חפצה להיפגש עימו, להיפגש לפגישה אחרונה וסופית.

ככל הנראה האדם שאותו אני מחפשת אינו נמצא בקרון הזה.
אני פותחת את התיק שלי, ממששת בכדי לבדוק שהכל שם ולאחר שאני חשה את המתכת הקרה אני נרגעת וסוגרת את התיק.

השעה כבר שתיים בצהריים. קרני השמש מסתננות דרך המשקפים שלי ומחממות את גופי הרועד מפחד.
אני קמה וניגשת לחדר השירותים.
אפילו השירותים מעוצבים בטוב טעם, אני מציינת לעצמי.
בחדר תלויה מראה גדולה, אני מורידה את משקפי השמש שלי ובוחנת את האישה הניבטת אליי מהמראה.

״היא אינה אישה יפה. היא אמנם רזה אך מראה פניה מצביע על זילזול בכוחם של תכשירי האיפור שאותם נהגה לשים בכל יום ובעיקר על חוסר שעות שינה מספקות. הרי היא ישנה רק שעתיים לפני שני לילות ובלילה הקודם לא הצליחה להירדם מרוב המחשבות״, כך ככל הנראה יתארו אותי אנשים שונים, אני חושבת לעצמי בשקט.
אני באמת נראית מוזנחת.
למרות מצבי כרגע יש לי דברים חשובים יותר לעשות, כמו למצוא אותו.
אני מרכיבה את משקפי השמש שלי ויוצאת מחדר השירותים.

אני נכנסת לקרון אחר הפעם, מסתכלת בתמונתו שהורדתי מכתבה שערכו עליו לפני כשנתיים וחצי, אז הוא היה מועמד לפרס חשוב מאוד בתחום האומנות.
הוא תמיד היה מוכשר, ידע איך לצייר בצורה כה נלהבת ומרגשת.
אני נזכרת איך יום אחד באתי אליו וביקשתי ממנו עזרה בציור שהחלתי לצייר, לא ידעתי כיצד לצייר פרח שנראה אמיתי וחי כמו שהוא ידע. כמובן שהוא עשה זאת בדייקנות ולאחר מכן אמר שהוא ישמח לעזור לי בכל אשר אצטרך, ״הרי אני המורה שלך, זהו תפקידי״ כך אמר באותו יום.

הקרון החדש כמעט ריק לגמרי, יש פה רק אישה ושני ילדים קטנים.
אני מביטה בשעון שלי, שלוש וחצי בצהריים.
״יש ברכבת הזו הרבה מאוד קרונות ואנשים, עדיף לחכות לארוחת הצהריים ואז אמצא אותו ביתר קלות״ אני מחליטה ונזכרת שהארוחה מתחילה עוד כחצי שעה.
בינתיים אני מנסה למצוא משהו לקרוא, העיתון של היום מונח על המושב הירוק שמשמאלי, אני מתחילה לדפדף בין הדפים עד שכתבה שכותרתה היא ״נערה בת 14 נקלעה למצוקה קשה לאחר שהמחנך שלה עשה בה מעשים מגונים״ תופסת את עיניי.

המילים מרצדות סביבי, אני מנסה להישאר מרוכזת ולא ליפול לזיכרונות המרים האופפים אותי אך ללא הצלחה, בין רגע עולה בי המראה של המורה לאומנות שהערצתי דוחף אותי לחדר קטן ונועל את הדלת.
אני נזכרת בצמרמורת שאחזה בי כשהוא לפת את ידיי והצמיד אותי לקיר בזמן שאני אומרת לו שאני רוצה לצאת ושהוא מכאיב לי.
אני נזכרת ברצון שלי לברוח ובחוסר היכולת שלי לנוע.
במשפט רבוי השנאה וחוסר ההתחשבות שאמר לי כשראה אותי נאבקת בו בידיי הקטנות ״חכי חמודה, אני עוד דקה גומר״. באותה התקופה לא ידעתי מה זה אומר אבל הבנתי שזה לא דבר טוב.
לא הייתי צריכה לדעת, הייתי רק בת 14.
אני מסלקת את הזיכרון הזה ואומרת לעצמי שאחפש אותו עכשיו בחדר האוכל.

חדר האוכל הוא מקום מפואר, הקירות מקושטים בזהב טהור והשולחנות משיש.
כבר החלו להגיע אנשים, אני מחפשת בקדחתנות אחר האדם עם העיניים הכחולות, האדם שגזל את מי שהייתי עד אותו יום ארור שבו דחף אותי בכוח לחדר הקטן והמחניק לאחר שביקשתי ממנו עזרה בעוד ציור שהתקשתי בו.
אך אני לא מוצאת אותו.

עוברת חצי שעה עד שאני רואה אותו.
הוא נראה אדם כבן ארבעים, גבוה וחסון. בגדיו הם בגדים מכובדים, כיאה לצייר מפורסם אשר זוכה בפרסים על עבודתו ללא הפסקה.
הוא ניגש אל דוכן הירקות. אני צריכה ללכת אליו, לבדוק אם זה הוא בוודאות אני אומרת לעצמי אך הרגליי כבדות ולא זזות ממקומן.
אני מכריחה את עצמי לקום ולצעוד לעברו.
בצעדים מהוססים אני ניגשת אל דוכן המאפים הצמוד לדוכן הירקות ומסתכלת עליו.
עכשיו, כשאני מתבוננת בו מקרוב אני רואה היטב שהשנים לא פסחו עליו.
הוא אמנם חסון אך בגיל שלושים הוא היה שרירי יותר, גבו כפוף מעט ובפניו ישנם קמטים קטנים.
למרות כל השינויים הגופניים אצלו, כשאני מסתכלת על עיניו, ניבטת בהן אותה השנאה שראיתי באותו יום בחדר המחניק.

הוא בוחר לו צלחת מלאה ירקות ומסתכל סביב. המבט שלו נח עליי, לרגע אני פוחדת שמא הוא יזהה אותי אך ישר אני נזכרת בעובדה שאני כבר בת עשרים וארבע ולא אותה ילדה בת הארבע עשרה ולכן הוא לא יכול לזהות אותי גם אם ירצה.
ואכן, מבטו עבר ממני לאדם אחר, לא ניכר שיש לו שמץ של מושג מי אני ומה עבר עליי בגללו.
אני חוזרת למקומי ועוקבת אחריו במבטי.
הוא יושב ליד שולחן פינתי, לבדו. משמעות הדבר שהוא ככל הנראה הגיע לכאן לבד.

עכשיו כבר חמש וחצי, בשש הרכבת אמורה לעצור ולתת לנוסעים זמן חופשי בעיירה הקטנה שאליה אנו נוסעים.
עוד חצי שעה, אני אומרת לעצמי, עוד חצי שעה אני תתקני את העוול שנעשה לך בידי היצור המתועב הזה.
הרכבת עוצרת בתחנה נטושה כמעט, יש בעיירה זו מספר מועט של אנשים. זה המקום המושלם בשבילי.
כולם מתחילים לנוע אל עבר פתח הרכבת, הוא נע בצעדים נמרצים לכיוון היציאה, כנראה שיש לו משהו חשוב לעשות. אני משתחלת אחריו.
הידיים שלי מפנות לי דרך בין האנשים הנדחפים לעבר פתח היציאה של הרכבת, אני עוקבת אחריו ומנסה שלא לאבד אותו בעיניי.
אני יורדת מהרכבת, מביטה סביבי והולכת במהירות לעברו של האיש.
הוא מתרחק מהרכבת והולך לכיוון העיירה שבה הורידו את נוסעי הרכבת.

אף על פי שהנני במצב מתוח, אני עדיין מסוגלת לשים לב לעיירה הציורית שהרכבת הסיעה אותנו אליה. יש בה בתים גדולים וישנים, בכל פינה יש עץ או פרחים שונים והאווירה בעיירה זו היא נינוחה ורגועה עד מאוד.
האיש מוביל אותי לשביל צר ויפה. הוא הולך כרגע בקצב איטי, כאילו מנסה להשריש בתוכו את העיירה הקסומה הזו.
אני עוקבת אחריו.

האיש ממשיך בהליכתו ומגיע לחנות קטנה של פרחים צבעוניים.
אני נעצרת במרחק של עשרה מטרים לערך ליד קיר שיכול להסתיר אותי ובו זמנית ייתן לי את האפשרות לעקוב אחריו. הוא מתבונן בפרחים בסקרנות ונעצר ליד זר וורדים אדומים, הוא בוחן את עלי הכותרת ומקרב את הזר אל אפו בכדי שיוכל להריח את ריחותיהם של הפרחים המלבלבים.
עכשיו אני רואה אותו נכנס עם הזר לחנות, נשאר שם כמה דקות ויוצא בחזרה החוצה, הוא מתבונן ברחוב המנומנם ומציץ בשעון שלו, לבסוף הוא מתיישב על אחד הכיסאות שליד החנות ונדמה כמי שמחכה למישהו.
ואכן, כעבור כמה דקות אני מבחינה באישה צעירה הנראית בסביבות גיל העשרים שלה, צועדת במהירות על נעלי עקב אל עבר האיש. כשהיא מזהה אותו צעדיה נעשים מהירים אף יותר. כשהם נפגשים היא אומרת שהיא התגעגעה אליו, שהרגישה בחסרונו וש״בכלל, היה קשה לי בלעדייך, סטיבן״ . הם משוחחים ביניהם שיחה ערנית למדי, היא מצחקקת והוא מפתיע אותה כשהוא מוציא מתיקו ציור של מגדל אייפל שככל הנראה צוייר לכבודה, זאת אני יודעת מכיוון שהיא מנשקת אותו לאחר שהוא מעניק לה את מתנתו.

הם נותנים ידיים זה לזו ומתחילים ללכת לכיוון הגבעה המתנוססת במעלה השביל היפה שבו הם הולכים כרגע.
בזמן שאני הולכת אחריהם, עוברת בי המחשבה שהם נראים כמו זוג משמיים, הם מתנהגים כמו אנשים האוהבים אחד את השני עד כלות הנשמה.
אך כיצד האישה הזו לא מסוגלת להבחין באופיו האמיתי של הגבר שכרגע היא אוחזת בידו בהתרגשות? האם היא לא יודעת, או שמא היא אכן יודעת על המעשיים שעשה לפני עשר שנים? האם חשף בפניה את עברו המפוקפק?
אינני יודעת את התשובות לשאלות הללו.

הוא מוביל אותה למקום שממנו אפשר לראות את הנוף הנשקף מהגבעה שעליה הם עומדים. אפשר לראות משם את השדות הפתוחים והירוקים, את כחול השמיים, את העצים הקטנים שנושאים פירות אדומים ועסיסים, את הבתים הישנים הנבנו לפני יותר ממאה שנים ואת האנשים הרצים כמו נמלים ממקום למקום.
הוא פותח את התיק שלו ומוציא סלסילת פיקניק יפה ומפה משובצת בצבע אדום וצהוב, המפה נפרשת על האדמה החומה ובזמן שהם מארגנים את הכיכרות הלחם, הגבינות והיין אני מסתתרת בין השיחים, כך שאוכל לשמוע ולראות אותם.

״אני כל כך שמחה שאירגנת את זה סטיבן…אין לי מילים״ האישה אומרת בטון נרגש, ״אין בעד מה, עשיתי זאת ברצון״ הוא אומר וכורך את ידו סביב כתפה, ״הרי אני החבר שלך, זהו תפקידי״ הוא מוסיף ואני לא יכולה שלא להיזכר במשפט הדומה שאמר לי בנוגע לעזרה בציורים שלי, על איך ששנאתי אותו על המשפט הזה שגרם לי להתגבר על הבושה ובכל זאת לבוא אליו באותו היום שבו עשה את מה שעשה.

את המשפט שגרם לי לבטוח בו ולהאמין שאסור לי לספר דבר ממה שקרה, כי הוא המורה, הוא גדול יותר, מותר לו, זהו תפקידו.

״חוץ מזה, היום את כבר בת עשרים ושלוש וזו סיבה לחגיגה״ הוא מחייך ונושק לה על מצחה, כמו לילדה קטנה.
הוא פותח את היין ומוזג לתוך כוסות הזכוכית הגבוהות. הנוזל האדום כדם נשפך אל תוך הכוס וממלא את תכולתה .
הם מפטפטים עוד כעשר דקות על נסיעתו עד לעיירה ועל מה שעשה כששהה בפריז ולאחר מכן משתתקים לרגע ומביטים אחד לשנייה בעיניים מלאות אהבה.
הרגע הזה מעורר בי זכרונות שלי ושל ג׳יימס חבוקים מול המצג המרצד של הטלוויזיה וברגע שסיפרתי לו שאני צריכה ללכת למקום כלשהו ואינני יודעת מתי אחזור, את הדמעות בעיניו הירוקות ואת סירובי העיקש להישאר למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות ובקשותיו שלא אעזוב אותו.
אני כמעט נופלת לתוך הזיכרונות האלו אבל אני מתעוררת כעבור רגע כשאני שומעת את סטיבן אומר ״אני מרגיש שיש בינינו משהו מיוחד, ניצוץ. היינו ביחד כבר חצי שנה ואת עדיין לא נותנת לי לאהוב אותך באמת. אני רוצה להרגיש אותך, אני רוצה שתתני לי להיכנס לעולמך במלוא מובן המילה אך את עדיין מתנגדת לאהבתי״ הוא אומר בקול רך ומלטף את שיערה המתולתל.
״אמרתי לך כבר פעם אחת, אני לא מרגישה מוכנה, אני צריכה עוד זמן״ היא אומרת בחיוך קל ומלטפת את ידו.
״כן אבל אני עלול לחשוב שאת לא רוצה אותי אם לא תרשי ותתני לי לחכות עוד הרבה זמן, את מבינה?״ הוא שואל והיא עונה בגיחוך ״מה פתאום לא אוהבת אותך? אני כן אוהבת אותך״ היא מרצינה ״ואם אתה באמת אוהב אותי אתה צריך לחכות בסבלנות עד שארצה״.

״את צריכה להבין שיש לי רצונות ותשוקה, אם לא תביאי לי את מה שאני רוצה אני עוד אפרד ממך״ מרצין גם הוא וניחוח קל של איום מזדחל לתשובתו.
״טוב, אם לא תכבד אותי ואת מה שאני רוצה אין לי בעיה שניפרד. האמת היא שהרגזת אותי במה שאמרת עכשיו אז אני אלך כרגע. תודה על מתנת יום ההולדת״ היא אומרת בלעג וקמה ממקומה ברוגז מופגן.

היא מתחילה ללכת לכיוון שממנו הם באו וסטיבן אחריה. לרגע נדמה לי שהוא הולך להתחנן לסליחתה אך לא כך הדבר.
הוא רץ אחריה ומפיל אותה לאדמה.
״חשבת שתוכלי להחזיק אותי במשך חצי שנה בלי שאקבל כלום? אז טעית, עכשיו תורי להשיג את מה שאני רוצה״ סטיבן אומר כשידו האחת סותמת את פיה המייבב והשנייה חותרת לכיוון כפתורי חולצתה.
אני יודעת שחובתי היא לעצור זאת, אך רגליי נטועות באדמה בלא יכולת לזוז בדיוק כמו ביום הנורא ההוא.
הפחד משתק אותי כמו אז.

בינתיים הוא קורע לה את החולצה ופותח את חזייתה, היא בוכה. הדמעות מתגלגלות מעינייה בלי שליטה, האיפור שלה נמרח.
לרגע אחד היא קופאת במקומה, המומה, מבוהלת ולאחר מכן היא מתחילה להיאבק בו.
מרביצה לו בכל כוחה, הוא מקבל סטירות לפניו ולעיניו, מה שמקשה עליו להמשיך במה החל.
כשאני רואה אותה נאבקת כך, במלוא העוצמה, אני מבינה משהו. אני מבינה שזו האפשרות שלי להפוך את היוצרות, לתקן את העוול שנגרם לי ועכשיו גם לה.
ההבנה הזו מחזקת אותי, עוברת בעורקיי המזרימים דם חדש לליבי, לא עוד דם של פחד אלא דם של אומץ.
במהרה אני קמה, לוקחת מתוך התיק שלי את האקדח שהצפנתי בו ומתקדמת בצעדים גדולים ובטוחים אל עבר סטיבן.
אני מביטה באישה המבוהלת מפסיקה לתת מכות לסטיבן ובמקום זה מסתכלת עליי במבט מפוחד ומתחנן לעזרה.

כשסטיבן רואה את האישה מפסיקה להילחם ולהתנגד הוא מביט סביבו בחשדנות. מבטו נתקע באקדח הטעון שיש לי ביד ומכוון אל ראשו.
המבט של סטיבן מתחלף מאדם שמרגיש מנצח וכל יכול למבט של אדם מתרפס ופחדן.
״לא עשיתי כלום, אני נשבע לך״ הוא אומר ודמעות עולות בעיניו.
״היא לא מבינה מה זה להיות גבר שצריך להסתפק רק בנשיקות ושום דבר מעבר לכך. היא לא מבינה שיש לי צרכים״ הוא מנסה להתגונן ופורץ בבכי תמרורים, ״אני נשבע לך שלא עשיתי לה כלום, היא נהנתה מזה! אני נשבע״ עכשיו הוא מתחנן ונופל לרגליי, מבטה של האישה מבהיר לי שהיא לא נהנתה כלל אלא סבלה מאוד.
״שכב על הרצפה, בלי לזוז. עכשיו!״ אני צועקת עליו והוא עושה את מה שאני מבקשת במהירות. האקדח הטעון שלי עדיין תלוי מעל לראשו, הוא מודע לכך ועניין זה משחק לטובתי.

אני מוציאה את הפלאפון הנייד שלי ומחייגת למשטרה, המוקדנית מבטיחה לי שהניידת בדרך אליי ושהם יגיעו תוך זמן קצר.
הוא עדיין שרוע על הרצפה והיא בינתיים מסדרת את החזייה והחולצה המאובקות שלה. יש לה פצעים מדממים על הידיים, ככל הנראה מכיוון שסטיבן הרביץ לה.
אני רואה בה מבט שקשה לי לפענח, מבט של אדם שעדיין לא בטוח אם יצא מהמצוקה שאליה נקלע.

הניידת מגיעה תוך שתי דקות.
סטיבן הולך אזוק באזיקים לתוך הניידת בזמן שמקריאים לו את זכויותיו.
הוא נותן בנו מבט חטוף ונוטף שנאה ועולה לניידת.
יחד עם הניידת מגיע גם רכב שבו יש אנשים המגדירים עצמם כתומכים בנפגעי תקיפה מינית ומציעים לאישה לבוא איתם למקום שבו יעניקו לה טיפול גופני ונפשי.
היא מביטה ובי ושואלת אם אוכל לבוא איתה לשם, מבטה מתחנן ומעריץ. אני נותנת לה יד ועולה איתה לרכב.
אנחנו יושבות במושב האחורי, היא מכוסה בשמיכה והדמעות מתגלגלות על לחייה, אני מחבקת אותה בחוזקה, לוחשת לה בקול רפה ״עכשיו הכל יהיה בסדר, את תעברי את זה. את לא תיפלי שוב״ ומאמצת אותה אל ליבי.