עין ההשגחה

היא נכנסה אל החדר, ועטתה על פניה חיוך זחוח. אלוהים, אני אוהב את הפנים האלה; היהירות שבגבותיה המורמות קלות ובקיעור של קצה שפתיה – פרצופה דוקר ומתגרה וכמו מצהיר: עמול ושקוד ואף-על-פי-כן לא תזכה.
היא הייתה פסגת היופי וכליל השלמות, גלגול הנשמות האחרון של אפרודיטה, ותמוה היה בעיניי רצונה להימרח ולהימשח בחומרים מחוללי הקדושה, כרפש על המזבח – זאת מי יבאר לי?
שיערתי שברוב חסדיה כיוונה למנוע מהנקרים בדרכה לאבד מנשמת אפם, שכן אין בן-תמותה מסוגל לחזות בה ולאחוז בנשמתו. הותירי להם למות! הייתי קורא אליה, וימוגו ברי-המיתה מן הארץ, וניוותר אנו, האלים, שכן הארץ צרה מכדי שנחלוקה עימם, אלילתי, אהובתי.

היא הניפה מברשת ומשכה אותה על לחייה, הלוך ושוב, והסתירה את קורנה הזך עם עפר הארץ. ובמקלון קטן היא צבעה שפתיה בגוון הדם, ובסיבי הקיסם האפילה את עפעפיה והקדירה את עיניה. והיא התיזה על עצמה מי בושם, וריח הורדים טייל לו עד לאפי, וניחוחו המתקתק החליאני כצחנת הפגר.
היא נעצה מבט ארוך בבבואתה, ומדי פעם הסתובבה על צירה, וסקרה את חזה וידיה, ושמלתה שנמשכת עד קרסוליה; וכשמלאכתה תמה ונשלמה היא חייכה חיוך קטן, כמו מסופקת מן העיוות-העצמי שחוללה, כמו בזה לצו השמיים. וחרה אפי למראה ממרת פי, ואני הרי אל האמת, אשר נוקם לרשעים שבעתיים.

היא הטילה מום בדבר שאין לו דופי ורבב. היא הפכה את הטהור והאלוהי לטמא ולמסואב; היא פשעה בצדק וחטאה בחטא שדינו מיתה משונה – הרי שאף לאלים אין מנוס מן המשפט.
אולם באופן משונה, יופיה לא נכחד כליל. במקום יצירת מופת אשר מתבוננים בה בהשתאות אינסופית, היא דמתה עתה ליצאנית המשוטטת ברחובות, בחיפוש אחר גלמודים המנופפים בשטרות. והיא נדמתה עתה כה זולה ומטונפת, כה פסולה ומתועבת… אלא שמחזה זה עורר בי, להפתעתי, תאוות בשר חייתית, ואת חשקי הפרא האסורים.
ירכיי רעדו וליבי הלם בקרבי, וחרקתי את שיניי וקצף שצף מפי, ואחיזתי סביב הסורגים התהדקה עד שהחווירו פרקי אצבעותיי – והיא כמעט שכבר יצאה את החדר, אלא שפנתה חזרה בבלבול, ופגשה במבטה את מבטי, ועיניה התרחבו בתדהמה, והיא שמטה מידה את נרתיקה, ואילו אני שינסתי מותניי ונסתי משם, הלאה והרחק, דרך השיחים, אל עומקו של החורש.