עייפה מין החיים.

היא הרגישה בכאב השוטף את גופה חסר האונים, מפיל אותה צעד אחר צעד, מחזיר אותה כל הזמן לקו ההתחלה, מנסה להכשיל אותה ולהפיל אותה חזרה לתהום העמוקה שממנה לא תצליח שוב לנסות לטפס חזרה אל המצוקים, להתרחק מין העבר שלה ומין החיים שלה.
היא ניסתה שוב להתקדם, אך שוב הכאבים החלו להחזיק את גרונה, חונק אותה עד אובדן נשימה מוחלט, הופך את פניה החיוורות כירח לכחולות-מבחילות, כשמיים באמצע חמסין לוהט.
רק נאנקות חלושות, נשמעו משפתיה הסדוקות.
טפיפות רגליה נהפכו לאט לגרירות, עד שהחליטה לעצור, לתת לכאב לעטוף אותה כמו שמיכת ייסורים נוראה, שמיכה העוטפת אותה מכל הצדדים, לועגת לה על כישלונותיה.
כל שעה, כל דקה, כל שנייה, דמעות עגולות נוטפות על לחיה, נופלות על האדמה בהתנפצות ששוברת אותה לחלוטין.
היא נואשת, להגיע רחוק, לקו הסיום. כדי לסיים עם הכאבים הנצחיים, להגיע לאושר אמיתי.
היא מותשת, מרוב הכאבים, הכישלון והסבל.
היא עייפה, מהחיים. מהקשיים. מתחושת החנק. מהסבל. מהכאבים. מהכישלון. מהנפילות.

היא עייפה מין החיים.