עורב הגשם.

רוחות חזקות מתחילות לנשוב, מעיפות את שערה האדום. הקפוצ'ון שלה מכסה את פניה, היא מחבקת את זרועותיה אל גופה כדי לשמור על חום.
רעם נשמע אי שם, והילדה מתחילה למהר.
"אני חיי..חייבת," גמגמה לעצמה,"להגיע לפני ש-"
רעם חזק עצר את משפטה, היא עצרה את עצמה למרות שלא היה לה זמן כלל וכלל. הרחוב בו עמדה היה נטוש לגמרי, שום איש לא נראה ברחוב, רק בניינים גבוהים נעמדו מכל צד.
ברק נגלה בשמיים, ואחריי שנייה נעלם.
היא פלטה צרחה קטנה, והביטה בפחד אך בסקרנות בשמיים הסוערים מלאי העננים האפורים. טיפה נפלה על המדרכה, בדיוק ליד המקום שבו עמדה, היא הפשירה מהקיפאון שעטף אותה שניות ספורות קודם לכן, והחלה לרוץ בשיא המהירות אל המעבר, לפני שיהיה מאוחר מדי.
עוד טיפה נפלה על המדרכה שנהפכה מנוקדת מטיפות.
הנערה ניסתה להאיץ, אך נתקלה באבן שהייתה מונחת באופן מוזר על המדרכה ונפלה בקול חבטה. הקפוצ'ון שלה נח על גבה.
רגע לפני שהבינה שהסיוט הגדול ביותר שלה עומד להגיע, טיפת מים קטנה התנפצה על שערה האדום הבוהק ביום האפור.
בהתחלה לא קרה דבר, אך היא החלה לזהור באור לבן משונה וצרחות מקפיאות דם נפלטו מפיה שוב ושוב.
היא ניסתה להילחם נגד הרוח שהחלה לסחוף אותה למעלה, לעבר ענני הסערה; העננים נראו רחוקים, אך האדמה נראתה רחוקה אף יותר, הופכת לקטנה יותר ויותר כל שנייה.
היא החלה לגעת בעננים, ורעם הרעמים נשמע לידה, מחריש את אוזניה,
היא ידעה מה הולך לקרות עכשיו, גופה יחזור לצורתו המקורית.
כנפיים מלאות נוצות שחורות כזפת נפרשו מגבה, עושות חורים בסוודר שלבשה מעל גופה, ציפורניה האנושיות החלו אט, אט להפוך לטפרים חדים כתער, שפתיה הרועדות הפכו למקור שחור, וגופה החל להתעוות ולקבל צורה של ציפור.
"מיירן קורו!" נשמע קולה רועם בשמיים האפורים, היא ידעה מי זה – והחלה לרעוד, לא מקור, מפחד.
"את מחויבת לשלם את חובתייך, קרעי את בשר אנושייך."
היא אינה הבינה מה משמעות המילים, אך עורבים שנראו כמוה בדיוק החלו להמטיר על כפר האנשים שחיה בו כל הזמן שהתחמקה משליטה, היא ידעה מה הייתה צריכה לעשות –
להרוג.