עולם חשוך

אני פותחת את עייני אל העולם החשוך שלא רואה כלום, החושך סורר בכל מקום. האנשים הולכים ברחובות בלי ידיעה לאן הם פונים ומה הם יעשו בחיים, רק אני יושבת בחדרי וחושבת על הכל.
על כל דבר מוזר ולא הגיוני שאני רואה כל יום, אנשים מסתקלים על שרפות כאילו זה דבר חדש, אבל עם יופיע מול פניהם קופסת מישטרה מתקופה אחרת הם פשוט יתלמו וימשיכו ללכת.
רק אני רואה הכל, לא מפספסת שום פרט בעולם החשוך הזה. אני ליפעמיים חושבת איך אתם בכלל מצליחים ליראות בכלל משהו בעולם הזה.
כשאני מיסתקלת סביב ברחובות, אני רואה אותכם נופלים כמו דמינו ומתים. אבל אפילו את הדבר הפשוט הזה מוות של אדם חף מפשע, אתם לא רואים וגם לא רוצים ליראות.
אתם חושבים שאתם כל כך חזקים, חכמים, ויודעי הכל, אבל למען האמת אתם רק חבורת אברים ששולטים בנו בלי ידיע קטנה בחיים שלכם.