עולם הבדידות.

משעמם לי. אני רוצה משהו חדש לשחק בו. אני רוצה מישהו לדבר איתו. אבל אף אחד לא כאן. רק המשחקים איתי. אני לבדי. אף אחד לא טורח להתקרב אליי. לדבר איתי. לשחק יחד איתי. וכל מי שמנסה בורח. גם אם אני מחייכת חיוך שקרי. הם בורחים. נעלמים. מתעופפים בלעדיי. משאירים אותי לבד. כמו תמיד. שום סיפור. שום משחק. אני לא רוצה עכשיו. אני רק רוצה מישהו. שידבר איתי. שישחק איתי. שיהנה יחד איתי. אבל אף אחד לא נמצא. כולם עסוקים. לכולם יש משהו שהם עושים. ורק אני משחקת לבד. כבר נמאס. אני לא רוצה לשחק. לקרוא. לצייר. לשיר. אני לא רוצה יותר לעשות כלום. אם אני לבד שום דבר לא מהנה. אני משקרת. מעמידה פנים. שמה מסכה. שאני לא צריכה אף אחד. שאני רוצה להיות לבד. שאני מסתדרת לבד. כשבעצם. עד עכשיו. כל הזמן עקבתי אחר אחרים. עשיתי מה שהם רוצים. למדתי מאחרים. אבל עכשיו נשארתי לבדי. לא יודעת איך לדבר אל אחרים. לא יודעת איך לפתוח בשיחה. לרגע אחד מישהו מדבר אליי ולרגע השני הוא מסתובב והולך. עוזב אותי לבדי. ואני רק נשארת מאחור. כל כך הרבה אנשים סביבי. ממש לידי. אבל מרגיש כאילו הם מאוד רחוקים. מאחוריי המסכה. אני בעולם משלי. מתחבאת. מחכה שמישהו ימצא אותי. אבל אף אחד לא זוכר אותי. אף אחד לא יכול להגיע אל העולם שלי. אף אחד לא יכול להגיע אליי. רק המציאות היא שתדפוק על דלתי. אני נשארת מאחור. לבדי. בעולם משלי. בחדר שלי. עם כל המשחקים שלי. אבל אף אחד לא פותח את הדלת. אף אחד לא מתקרב. אף אחד לא מתקרב אליי. כי אני והעולם שלי בלתי נראים. המסכה שמסתירה אותי. "לא אכפת לי" אני אומרת. "אני מסתדרת לבד" אני אומרת. "תעזבו אותי" אני אומרת. "אני עסוקה" אני אומרת. אבל המילים כמסכה. אני נשארת מאחור. למה אמרתי את זה. אני חושבת. למה אף אחד לא שם לב. למה אני לבדי. למה אף אחד לא מבין אותי?. למה אף אחד לא יכול לראות דרך המסכה שלי?. אני לא בסדר. אכפת לי. אני לא מסתדרת לבד. אל תעזבו אותי. אני משועממת. אני בודדה. אבל למה אף אחד לא יכול לראות את זה?. למה אף אחד לא יכול לשמוע את קולי. אני כאן. בבקשה. שמישהו יפתח את הדלת. שמישהו ישבור את המסכה. שמישהו יכנס אל העולם שלי וישבור אותו. אבל אף אחד לא עונה. אף אחד לא נכנס. אף אחד לא שובר את מה שצריך להישבר. הזמן ממשיך אבל אף אחד לא נכנס. אף אחד לא מבין אותי. אף אחד לא ישמע אותי. האם אני אמורה למות כאן?. בעולם הזה. שעצור מזמן. כולם במציאות. כולם ממשיכים הלאה. כשאני נשארת מאחור. בחדרי. בעולם שלי. כל המשחקים שלי איתי. מזרונים צעצועים ומשחקים. אבל אני לא שמחה. אני לא מרוצה. כי אין לי אף אחד. כי זה לא מה שאני רוצה. אל תעזבו אותי. שמישהו יבוא. אל תשאירו אותי לבד. אבל אף אחד לא שומע. הקול שלי שלא נשמע. האם הוא יגיע אל מישהו?. המסכה שלי. האם היא תשבר?. האם העולם העצוב שלי מלא הכאב. האם גם הוא ישבר?.