עולם אחר

"אני יושבת על הדשא בחצר הקדמית, עשביו הלחים נעים מתחת לכפות רגליי הפרושות על הדשא הרך.
אצבעותיי מטיילות על הדשא, ממוללות בכף ידי את עשביו הדקיקים,כשלפתע פוגשות את שאריות התפוח האכול שלי, שהנחתי על הדשא לפני דקות ספורות.
משב רוח קיצי עובר, מבדר את שיערי ופורע אותו.." לא. אנחנו לא חיים בתוך ציור, מסגרת פיוטית שכל פרט קטן ושולי בה כל כך מדויק ומושלם. אני מקמטת את הדף באגרופי, בתקווה שאם אמשיך למחוץ אותו רק עוד קצת בכף ידי הוא ייעלם אל תוך עולם אחר. אבל דבר לא קורה. הוא נשאר כפוף ומקומט בתוך אגרופי. אני נושכת את שפתיי באכזבה ומשחררת את הדף המסכן אל השולחן היישר מתוך כף ידי המיוזעת. הדיו הכחולה מתגלגלת יחד עם נייר השורות הצהבהב על שולחני, ולרגע אחד אני מצליחה לדמיין שהיא מנסה לסרוק את השולחן, לצאת מתוך הצפיפות והקימוטים שאגרופי השאיר אחריו. השאלה היחידה שמציפה את מחשבותיי כרגע היא למה אני לא זורקת אותה לפח, ממש כמו עוד פיסת נייר מקומטת שמוכתמת בשורת דיו כושלת. אולי כי הייתי רוצה לחיות בתוך עולם שכזה, עולם מושלם. לשכב על הדשא ולנוח, כשהדאגות כבר מזמן מאחוריי. לשבת שם, כל היום, לנגוס בתפוח ולהתעלם מהזמן שעובר. פתאום אני מרגישה שאם אזרוק את הנייר המקומט לפח כל שבריר קלוש של סיכוי לעולם שכזה יתנפץ.
אני תופסת את כדור הנייר בידי ומשתחת אותו בחיפזון. צורתו מתחילה להתגבש ולשוב לצורת דף, אבל עדיין נשארים בו אותם קמטים קטנים, צלקות שלעולם לא יכולו להיעלם.
אני תוחבת את הדף לתוך קופסה אדומה שנחה על שולחני, וטורקת בחוזקה את המכסה.