השמיים הם הגבול

בסופו של דבר התרחש הבלתי נמנע. לאחר דורות על גבי דורות של חיתוך הענף עליו הם יושבים, הביאו לבסוף בני האדם את כוכב הלכת שלהם לקצה גבול היכולת. כדור הארץ קרס, הוא לא היה יכול עוד לשאת את מעמסת בני האדם, עם הניצול הבלתי נלאה שלהם. יום אחרי יום היו בני האדם מריעלים את כוכב הלכת שלהם ומתישים את כוחו, עד שיום אחד זה פשוט קרה, כדור הארץ נשבר, בני האדם הרסו אותו, ובכך גם את עצמם. המקום לא היה ראוי עוד לישוב ולשוהים בו הייתה צפויה הכחדה כמעט בלתי נמנעת. אך קומץ אנשים הצליח לשרוד את החורבן שהמיטו בני האדם על עצמם.
במקום לקבל את גורלם ולהשתכן במערות, לזון את עצמם בצמחים ובנבלות מזדמנות ולהסתגל לחייהם החדשים על כוכב הלכת מוכה רעידות האדמה, הסופות והחום הבלתי נסבל, החליטו האנשים לעזוב את הכוכב הזקן והחולני שלהם ולצאת אל החלל הפתוח בחיפוש אחר מקום חדש, צעיר ולא מנוצל להתיישב בו.
במשך עשרות בשנים הם עמלו על בניית ספינת החלל המשוכללת ביותר שיכלה מחשבתם להגות. לאחר שהזדקנו ולא היו מסוגלים לבנות עוד, הותירו הם את מורשת הבנייה לבניהם אחריהם ואלו, כשהגיע הזמן, הורישו את המלאכה לצאצאיהם הבאים, עד שלבסוף, כעבור כמה מאות שנים של עמל ויגע, השלימו בני האדם את בנייתו של כלי הטיס המפואר ביותר שידעה האנושות. לאחר שכמעט נכחדו ונאלצו לחיות במשך דורות מהשאריות שהותירו אבותיהם, בנו בני האדם את הכלי שיסלול את מסלולם אל עבר טור זהב חדש, את הכלי שייקח אותם הרחק מהפלנטה הארורה ומוכת החולי שלהם אל עתיד מלא חיים רעננים.
הגיע יום העזיבה הגורלי ובכולם אחזה התרגשות עצומה. כול שלושה עשר אלף וחמש מאות בני האדם הקיימים על כדור הארץ עלו על סיפונה של ספינת החלל החדשה והנוצצת שלהם והתכוננו בציפייה מתוחה לרגע שישנה את חייהם שלהם ואת גורל הגזע האנושי כולו לעד – רגע ההמראה. הכול היה מוכן לרגע הגדול, התוכנית בוצעה ללא כול תקלה והנה זה קרה, בני האדם נסקו מעלה.
אך המריאו בני האדם והנה עלתה בליבם השאלה: המראה לאן? איפה נמצא כוכב לכת נוסף שיוכל לספק את צרכינו כמו שהיה כדור הארץ עושה? וכשהיה כדור הארץ לא יותר מנקודה קטנה ועמומה באופק הנשקף מחלונות כלי הטיס שלהם, מצאו בני האדם את עצמם אובדי עצות. לאן מועדות פנינו? הם שאלו את עצמם, איפה נמצא מקום עליו נוכל לנחות ולהקים חיים חדשים?
בהיעדר כול ידע על מקום שכזה, החליטו לבסוף בני האדם לצאת אל החלל הבין כוכבי בלא כול כיוון מוגדר מראש ולחלוף בטיסתם על פני היקום האין סופי כולו, עד שיגיעו למקום שיספק את צרכיהם. אם אין סוף ליקום, הם חשבו, הרי האפשרויות הינן בלתי מוגבלות, ובוודאי קיים איפשהו ברחבי החלל העצום הזה כוכב לכת נוסף שיוכל להכיל אותנו ולספק את צרכינו. למעשה, אם היקום אינסופי, חשבו לעצמם, בוודאי אין סוף גם למספרן של פלנטות שכאלו.
במשך אלפי שנים, דורות על גבי דורות, טסו בני האדם קדימה על פני המרחב במהירות מדהימה, עוצרים רק מדי פעם על יד איזה כוכב או חגורת אסטרואידים בכדי לדלות מהם חומר ואנרגיה כך שיוכלו להמשיך ולהתמיד במסעם אל עבר הלא נודע. לאורך מסעם זה, המשיכו בני האדם לבנות ולשכלל את החללית שלהם וככול שעבר הזמן, נעשה הכלי מהיר יותר, מרווח יותר ונוח יותר למחיה, עד שלבסוף נהפך הכלי לבית. האנושות המשיכה להתקדם, בולעת שמשות וגלקסיות שלמות לצורך הנעת ספינתם ההולכת וגדלה, הטסה קדימה במהירות עצומה, ומרוקנת את היקום כשהיא מותירה עוד ועוד ממנו מאחור.
האנושות הנודדת המשיכה לחלוף על פני הקוסמוס ביעף חסר מנוח, בהתחלה מתוך געגועים כלפי הפלנטה הישנה שלהם ובחיפוש מקום הדומה לה, אך אט אט, כשהתמלאה החללית שלהם באנשים נוספים, ובצמחים וחיות שלמדו בני האדם ליצור בעצמם מן החומר שכרו מתוך הגופים השמימיים שעל פניהם חלפו במשך מסעם בן אלפי השנים, נשכח מתודעתם קיומו של המקום ממנו הגיעו, נעלם מזיכרונם כדור הארץ – מוצא האנושות, ומטרתם, למצוא כוכב לכת חדש שיוכל להזכיר להם אותו, התחלפה בשגרת התעופה הבלתי נפסקת לפנים, אל עבר קצה היקום.
דורות באו ודורות חלפו, אימפריות עלו ונפלו חזרה אל נשייה, ובני האדם המשיכו במסעם קדימה, חולפים על פני שמשות, על פני גלקסיות וקבוצות גלקסיות, מותירים את היקום ריק מאחוריהם, חולפים על פני הקוסמוס במעוף מהיר כבזק – בתחילה, ובהמשך אף מהיר ממנו. מעולם, בכול מסעם בן עשרות אלפי השנים, לא נתקלו בני האדם בפלנטה ראויה ליישוב, לא כשתרו אחר אחת כזאת וגם לא אחר שכבר הפסיקו לחפש. הם רק המשיכו לנוע הלאה והלאה, מתוך ההרגל בלבד, עד שבסופו של דבר הגיעו לקצה היקום.
בני האדם נותרו אובדי עצות. לאן נתקדם עכשיו? הם שאלו את עצמם. לחזור הם לא יכלו, שהרי הם רוקנו את היקום כולו מחומר ומאנרגיה לצורך טיסתם המתמדת ואין הם יכולים להמשיך לנוע מבלי שיהיה להם מה לנצל לצורך תנועתם. כול גוף שמימי הם כילו עד תום, כול גרגר אבק קוסמי הם ניצלו בכדי לתדלק את תאוותם לתנועה מתמדת הלאה. מאחוריהם, הם לא הותירו דבר, ולפנים לא היה דבר מעולם.
בני האדם הגיעו לפסגת האפשרויות. הם התקדמו ככול האפשר, נסקו מעלה עד הגבול של כול מה שקיים, כבשו את היקום כולו, ועכשיו לא נותר עוד דבר. רק נשאר להם לצנוח מטה אל כיליון.
בני האדם גוועו, בידיעה שאין להם להן להתקדם יותר.