עוד קטע, "סוד הזמן "

תיק, תק. תיק, תק. צחוק מטורף בוקע מפי כל אותה עת, איך בני האדם עוד לא פענחו את סוד הזמן? זה כל כך ברור! צחקתי בטירוף מוחלט. את כל שנותיי הקדשתי לכך בשביל לגלות את זה?!
צעקתי. כל השנים האלו וזה הכול? אני צועד בחדר ומנפץ את המראה הגדולה שעל הקיר. כל השנים האלו… ויתרתי עליה עבור זה. התכחשו אליי, לעגו לי, ניהלתי אורך חיים מיגעה,סבלתי, התכחשתי לאהבה. והכול בשביל זה. צעדתי בנמהרות על גבי השטיח הירוק והעבה, ניגשתי אל השולחן המשרדי הגדול שבקצה החדר. התיישבתי בכיסא העור העוטף והמנחם והעברתי את אצבעותיי על המרקם העשיר של עץ האלון ממנו בנוי השולחן. החנקתי יבבת בכי,רציתי לצעוק, לצרוח לאוויר ולהתחנן בתקווה שהזמן יחזור אחורה אבל לפי מה שהריי גיליתי אי אפשר לחזור אחורה ואי אפשר להישאר במקום. יש רק שתי אפשרויות; האחת להמשיך על ציר הזמן לעבר העתיד והשנייה… השנייה כל כך מפתה , להתנתק מציר הזמן . למות. אני מושיט את ידי אל עבר כיסי ומגשש אחר המפתח, כשאני מוצא אותו, אצבעותיי לא רועדות כמו תמיד, להפך , הן מרגישות צעירות יותר, נמרצות יותר, להוטות. כאילו כל תאי רוצים בזה. אני מחליק את המפתח לחור המנעול של המגירה הימנית הראשונה. כשהמנעול מסתובב נשמע צליל נקישה. המגירה נפתחת באוטומטיות, כל שעליי לעשות עכשיו הוא לקחת אותו ולפוצץ את הציר שלי. ליד האקדח, ממש בפינת המגירה חרוט בכתב ידה ״העולם נע, אבל בלעדייך הכול קפוא. " עכשיו אין חרטות, ברור לי שמעשיי היו לשווא. הכול קפוא עכשיו. אני מחזיק באקדח בידיים יציבות ומכוון לרכה הימנית. אני לא רוצה לחשוב על שום דבר לפני מותי אך בכל זאת שמה מתגנב אל מחשבותיי ׳ויניפרד. אני אוהב אותך.״ אצבעי לוחצת על ההדק.