עוד עשרה ימים

בעוד עשרה ימים מהיום יש את השקילה החודשית שלי . ההורים שלי מכריחים אותי לעשות שקילה כל חודש כדי לראות מה מצב ההתקדמות שלי . אבל אני , לא צריכה שקילה כדי לדעת איפה אני עומדת . אני רואה , כל יום, איפה אני עומדת . כמובן שכדי לראות את זה אני עומדת מול המראה ומשחררת את הבטן . עד השקילה החודשית יש לי מספיק זמן לשנות את התוצאות ואני נחושה בדעתי לעשות זאת . אני אעשה כל מה שיידרש על מנת לשנות את המספר על המשקל בעוד עשרה ימים . היום לדוגמא אכלתי רק תפוח והשעה כבר חמש אחר הצוהריים . אני חושבת שההורים שלי יהיו גאים בי . וגם אם לא ? אני גאה וזה מה שבאמת חשוב . לארוחת ערב אני אשתה כוס מים ככה שמחר בבוקר אני אוכל לאכול עגבנייה ואני לא ארגיש אשמה . ככה אני מפצה , ארוחה על ארוחה .
התעוררתי בבוקר ויש לי עוד תשעה ימים לשנות את התוצאות . אני צריכה כל הזמן לזכור את זה. אכלתי חצי מהעגבנייה , ששריינתי לעצמי אתמול ,אבל הרגשתי אשמה, אז זרקתי את החצי השני, עשיתי את זה מול אמא ככה שהיא תראה ותיהיה גאה . אולי היא תחשוב , 'הינה , הבת שלי גדולה ! היא מחליטה בעצמה מה היא אוכלת וראתה שזה רע ועשתה משהו בנידון . אני גאה' , אני מקווה שזה מה שהיא חושבת .
אני רעבה . אני יודעת את זה ולא מתכחשת . למזלי זאת תחושה שלמדתי להסתדר איתה . בהתחלה , היא לא נעימה . ההרגשה היא של משהו שאוכל אותך מבפנים , של חומצה שמכלה את הקיבה ואט אט מתפשטת בכל הגוף . אבל אז , היא מקבלת תפנית ופתאום היא נעימה . היא הופכת לתחושת סיפוק , תחושה שיש לי כוח לעמוד על שלי . והתחושות של הסיפוק מחליפות את התחושות של הרעב והזמן עובר וכבר מגיע ערב .
בערב הכרחתי את עצמי לאכול כפית קוטג' , כי אחרי החצי עגבנייה שאכלתי היום , אבא הסתכל עלי , בחן אותי מכף רגל ועד ראש , ואמר שהוא לא מרוצה . הבנתי למה . כי גם אני לא מרוצה . אני לא מרוצה כי השמנתי היום ! וכפית הקוטג' בשביל אבא עוד תעלה לי ביוקר ביום השקילה . הלכתי לישון בתחושה רעה והזכרתי לעצמי שיש רק עוד שמונה ימים עד השקילה אז אני צריכה להישאר חזקה .
היום בבית הספר , רינת אמרה לי שרזיתי . שמחתי כי למרות כפית הקוטג' ולמרות הבננה שאכלתי בבוקר , אני עדיין בגזרה נסבלת עבור העין האנושית . חוץ ממה שרינת אמרה , קיבלתי גם כמה פרצופים מודאגים במסדרון ובחצר . אני יודעת למה הם מסתכלים עלי ככה , כי אני שמנה ואני יודעת את זה , הם לא צריכים להסתכל עלי ככה ולגרום לי להרגיש עוד יותר רע . אני יודעת . אני יודעת שאני יודעת ואין שום סיבה לרדת עלי . מרוב מחשבות כבר שכחתי לאכול צהריים וגם ארוחת ביניים ככה שדווקא יצא טוב מהמחשבות השליליות שלי .
היום נותרו רק שבעה ימים עד השקילה החודשית ואני לחוצה מתמיד . יש ארוחת חג בכיתה ואני יודעת שכולם יסתכלו עלי כאילו אני פרה , אפילו אם אני אוכל רק אגוז אחד . אז החלטתי להימנע מראש והברזתי מהארוחה . במהלך השעה בזאת ישבתי בחצר והבטן קירקרה לי . התלבטתי במשך לפחות רבע שעה אם לגשת לקפיטריה או לא . בסוף החלטתי שלא , כי יש עוד שבעה ימים לשקילה ואני חזקה יותר מהרעב . שוב תחושת הסיפוק מלאה אותי והרגשתי כאילו אכלתי ארוחת מלכים שסיפקה אותי עד למחרת .
שישה , שישה ימים . בבית הספר ראיתי את עמרי והוא היה נראה חטוב כהרגלו . הוא קנה נעלים חדשות , מהפרסומות של אדידס , בצבע כחול ניאון וזה היה נראה טוב עליו . בהיתי בו במשך רוב ההפסקה , למזלי הוא לא שם לב, כי אם הוא היה שם לב הוא היה מסתכל עלי והייתי רואה בעיניים שלו מה הוא חושב עלי . וברור לי שהוא חושב , כמו כולם , שאני פרה, שאני שמנה ולא יוצלחת . למרות זאת , המחשבות שלו לא מפריעות לי להעריץ את יופיו . מרוב בהיהה שכחתי שוב פעם לאכול אבל זה לא כל כך הפריע לי . כשהגעתי הביתה אמא לא הייתה ואבא היה בפגישה אז ישבתי לראות טלוויזיה בסלון . תמיד יש לי את הפיתוי , אבל היום הוא היה גדול מתמיד ונשברתי . לקחתי וופלה מהארון וראיתי טלוויזיה . וופלה שלמה אכלתי לבד . שמנה שכמוני . מכוערת . רעה . לא יוצלחת . חסרת עמוד שדרה שכמוני .
הרגשתי כל כך רע אחרי אתמול שביום למחרת לא אכלתי כלום . בקושי שתיתי וגם זה היה רק כדי לא להתייבש , כי היה יום חם במיוחד . בלילה הסתכלתי במראה והזכרתי לעצמי שעוד פחות מחמישה ימים לשקילה . אבל זה לא עזר , אני בכיתי כמו ילדה קטנה ונרדמתי עם הדמעות .
התעוררתי ודאגתי להזכיר לעצמי שעוד ארבעה ימים לשקילה ושאני לא נשברת , לא אחרי כל מה שעברתי . בשעה השלישית בבית הספר , דליה המורה בחרה אותי למחוק את הלוח ולמרות שביקשתי שמישהו אחר יעשה זאת , היא התעקשה . קמתי בצעדים מהוססים והתחלתי ללכת , משום מקום נפלתי והתנגשתי בריצפה . קמתי מהר כדי לחסוך מבוכה נוספת והתקדמתי במהירות לכיוון הלוח . עמדתי עם הגב לכיתה ויכולתי לשמוע את הילדים צוחקים על היריכיים הענקיים שלי ועל האצבעות השמנות שלי שמחזיקות במחק ומוחקות את הלוח . בסופו של דבר סיימתי ועם דמעות מעטות שעולות לי בגרון התיישבתי במקומי . במהלך השיעור הבנתי שעמרי זה מי ששם לי רגל כדי שאני אפול והחלטתי לסלוח לו , אחרי הכל הוא עמרי ואין טעם לעשות עניין מדבר כזה קטן . גם אותו יום עבר במהירות ובערב אכלתי קישוא מבושל שמכיל כמעט 100% מים וכולם יודעים שמים זה לא קלוריות , אז שמחתי והלכתי לישון מהר .
בבוקר הזכרתי לעצמי שיש רק עוד שלושה ימים לשקילה החודשית . לא הרגשתי טוב במיוחד אז החלטתי לא ללכת לבית הספר . אמא ואבא כבר יצאו לעבודה ככה שלא היה מישהו שיכול להטיל ספק בהחלטה המשכילה שלי . שכבתי במיטה רוב היום אבל בערך בשלוש בצהריים התחלתי לחוש את תחושת הרעב . בהתחלה הייתי רגועה כי הייתי בטוחה שהיא תעבור מהר, כמו כל פעם ותתחלף בתחושת סיפוק נעימה , אבל הפעם היא נשארה לחגוג לי בבטן . לבסוף , החלטתי לאכול סלרי (שגם הוא כמעט 100% מים טהורים ונטולי קלוריות) . הרגשתי שבעה .
יומיים , יומיים בלבד . זה מה שנשאר לי לשרוד על השקילה החודשית של החודש . רק יומיים . אמרתי לעצמי בבוקר שאני יכולה לעשות את זה ושיומיים זה שטויות במיץ עגבניות , אבל זה רק כי לא ידעתי מה טומן בחובו היום הזה .
בבית הספר ליה , מלכת הכיתה , קראה לי שטוחה וחזירה מול כל הכיתה , גם מול עמרי . הרגשתי כל כך נבוכה שהסתגרתי בשירותים במשך כל ההפסקות ובשיעורים ישבתי מאחורה ובכיתי מאחור ספר המתמטיקה שלי , גם כשזה לא היה שיעור מתמטיקה . למזלי , לאף אחד מהמורים לא אכפת ממני אז הם לא שמו לב לזה . כשחזרתי הביתה חיכתה לי עוד הפתעה לא נעימה . אמא ואבא ישבו בסלון והזמינו אותי להצטרף אליהם . הם אמרו בקול מודאג ואחיד שהם לא מרוצים ממה שאני אוכלת לאחרונה . היה נראה שהם התאמנו על זה הרבה זמן כי הם דיברו במקהלה מושלמת . לא הקשבתי כל כך כי כבר הכרתי את השיחה . בטח משהו בנוסח את אוכלת יותר מידי ובלה בלה בלה . לבסוף החלטתי להקשיב להם ודילגתי על ארוחת ערב , חשבתי שזה ישמח אותם אבל הם היו עם פרצוף חמוץ .
זה קורה מחר , השקילה , יום אחרון לשנות את התוצאות . יום אחרון לעשות משהו בנידון . החלטתי שמייד אחרי בית הספר , בלי לאכול או אפילו לעצור בבית , אני אעשה את כל המדרגות בבית הספר כפול המשקל, העתידי להיחשף מחר ,שלי . אחרי זה הרגשתי נהדר . הרגשתי שהורדתי את כל האוכל שאכלתי השבוע ושכל זה יבוא לידי ביטוי מחר . לרגע התפתתי לאכול ביגלייה, אבל מייד שלטתי בעצמי ואכלתי רק מלפפון אחד עד שהלכתי לישון.
היום השקילה ואני בקושי יכולה להסתכל לעצמי בעיניים . המראה לא יכולה לשקר . משהו מעוות בגוף שלי . מצבי לא טוב , השמנתי . כל מה שחשבתי עליו זה מה שעמרי , ליה ושאר הילדים אומרים וחושבים עלי . הרגשתי שכל מה שהם אמרו לי זה מה שאני רואה כשאני מסתכלת על עצמי במראה . היו לי אוזניי פרה ופרסות כמו לפרה . היו לי צמיגים כמו לחזיר והתחת שלי היה ענק כמו שילוב בין תחת של פרה ותחת של חזיר . אפשר לקצר ולהגיד שמצבי היה קשה , קשה מאוד .
ההורים הסיעו אותי למרפאה ובעוד אני מתביישת בגופי , הם מחליפים בינהם מבטים מודאגים . לבסוף הגענו למרפאה והרופא ביקש ממני לעלות על המשקל . נתתי מבט אחרון למראה שהייתה מאחוריי , עצמתי עיניים ועליתי על המשקל . הדבר הבא שאני זוכרת זה התקרה של המרפאה , אמא מספרת שאחרי שראיתי כמה אני שוקלת , התעלפתי ופגעתי בריצפה . העזתי לשאול כמה שקלתי ולא האמנתי למשמע אוזניי . גם אחרי כל הדברים שעשיתי עדיין שקלתי משקל מזוויע של 39.2 קילו .
בשביל ילדה בת חמש – עשרה המשקל היה נורא .
הוא היה גבוה מידי .