עוד סתם שפעת

תמיד שומעים על זה בחדשות, על ילדים שנלקחים לא ברצונם, ילדים שרוצים לחיות כמו כל אדם אחר, ילדים שנמאס להם לדאוג ולפחד, הם בני אדם בדיוק כמונו.
הם רוצים לחייך, לשאוף לעבור לגור באמריקה או להיות אסטרונאוט, לרכב על סוס, ללמוד לגלוש, לגעת בכוכבים.

אף פעם לא הכרתי אחד מהם אישית, לא הכרתי בהם ולא חשבתי שאכיר, תמיד חשבתי שהם סתם ילדים חסרי מזל שהרוע לא פסח עליהם, שמעתי עליהם כמובן אבל לא ממש התייחסתי, לא ממש היה לי אכפת, הם זה הם ואני זה אני, לא ראיתי אותם והם לא ראו אותי, לא חשבתי שאהיה כמוהם, הנעלם במשוואה.

תמיד כשקוראים סיפור על סרטן, חושבים קודם כל על איזה מסכנים הילדים ואיזה מסכנים הוריהם, איך הם מממנים את כל הטיפול, איך הם מסוגלים לחייך בכלל בזמן שהמחלה טורפת אותם מבפנים. איך הם חיים בידיעה שזמנם קצר ובאותו זמן קצר לא יוכלו ממש לתפקד או לעשות משהו.

זה הכל התחיל בבוקר אחד כשקמתי עם כאב ראש נוראי ובחילה בלתי מוסברת, רצוני להקיא גבר על כל כוח הדחייה ופרץ לאורך השמיכה שלי, אמא שלי חשבה שזו עוד סתם שפעת.
כל גופי דאב, הרגשתי איך העצמות שלי נמסות, נבנות מחדש ונמסות שוב, כך במשך שבוע, ההקאות גברו והרגשתי כאילו אינני יכול לנשום.

ספרו לי שהייתי חסר הכרה במשך כמה ימים, ושאני שייך לקבוצה מיוחדת מאוד של אנשים, חייכו אליי עם עיניים עצובות ואמרו לי שאני אהוב. רחמתי עליהם.
ספרו לי שהתמוטטתי בדרכי לשירותים, ניסו להעיר אותי במשך כמה זמן אך כשהבינו שאי אפשר, קראו לאמבולנס.
עברו עליי בדיקות מסוגים שונים עם שמות שלא ממש הבנתי והכריזו עליי כחולה סרטן העצמות.

מתתי לאחר שנה ושלושה חודשים. במיטת בית החולים, נער בן 17, "שנלחם חזק במחלה!",עם רגל אחת ויד אחת, אך ביום בו אתה נפרד מהעולם אתה מרגיש כמו עצמך יותר מתמיד, שלם, אתה מרגיש חי וחזק בעוד שאתה שבור ומעוך מבפנים.
עכשיו אכפת לי.