עוד זונת צמרת

לרגע היא חשבה שהחיים טובים, שהם שווים לחיות, שיש לה חיוך על הפנים. אך שנייה לאחר מכן היא התעוררה מהחלום ששקעה לתוכו כשישנה במכוניתה הישנה.
השעה צהריים והיא ישנה אחרי לילה של שני בחורים אחד אחרי השני והיא הייתה עייפה. עייפה מלחלום, עייפה מלחייך, עייפה מלהסביר את עצמה שהחיים שלה הם לא באשמתה, היא נסעה לטיילת על חוף הים וקנתה כריך מדוכן מהכסף שהרוויחה מאותו לילה.
מזג האוויר קריר, רוח חזקה וגשם שקרב ובא. היא לבשה את אותם בגדים מטונפים וקצרצרים ועור גופה צמרר כנגד הרוח. בזמן שאכלה את הכריך היא חשבה לעצמה על עוד לילה ארוך שעומד להיות לה ועל מעגל החיים המדכאים והעצובים שלה.

למה את חיה?
בשביל להיות גופה בשביל כמה בחורים לכמה שעות?
למה את חיה בעיגול שהולך וחוזר, בשביל חיים שאת בכלל לא אוהבת?
למה את לא מאמינה שמגיע לך יותר?
למה את לא חושבת שאת יכולה יותר מהחיים האלה?
למה הקשבת לאותם אנשים שאמרו לך והגדירו אותך?
למה את לא מאמינה שמגיע לך? שמגיע לך בית, משפחה, אהבה וחיים מאושרים?

למה את כל כך מאמינה שמגיע לך רע שאת פוגעת בעצמך שוב ושוב ואת חיה רק בשביל להוכיח לכולם שאת יותר משום דבר. את זונה, את מוכרת את הגוף שלך, הדבר הכי נורא הוא להיות בובה על חוט. בובה שעומדת בצומת ומתחננת לשקל ולאיזה אמבטיה טובה, את מתחננת למיטה לישון עליה עם גבר נשוי שחושב שאת עוד איזה סתם אחת.

את בן אדם ואת ראויה ליותר, את ראויה לאהבה ולמיטה משלך.
אך לצערי אף אחד לא יכול לעזור לך, רק את יכולה להציל את עצמך מעצמך.