עוד איזה אפסית

בלוֹפּי יקרה,

גם אפס הוא מספר, או לפחות ספרה. בלעדי האפסים יהיה קשה לזהות את אלו שאינם כאלו. למעשה, המיוחדים שאינם אפסים – הם כאלו בזכות האפסים.

ובמתמטיקה, כמו גם בפוליטיקה, כוחו של האחד תלוי באפסים שאחריו.

כשהלב שולט על המוח – אנו נשארים 'אפסים'.
זו לחלוטין בחירתך להפסיק להיות אפס, ולבחור במודע להתגבר. עם הזמן, הלב יתיישר עם המוח.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

מעמדת גילי הצעיר יחסית, ומניסיוני ה(מאוד)דל בנושא זה בפרט, ובחיים בכלל, אין לי הרבה לכתוב כדי לעודד.
על מה שאני יכולה לכתוב הוא על הניסוח. הניסוח מאוד בהיר וברור. אין מקום לטעייה לגבי המקרה. הבהרת בצורה מעולה את הרעיון, והמשקל מדהים.
אני אפסיק לכתוב עכשיו, ואתן את המקום לכאלה שכן חוו.

כמו בלוסקיי, גם הניסיון שלי דל ומועט.
אהבתי ממש את השיר, כי הוא הלך סחור סחור, אלא היה מאוד ישר וכנה – וככה אני אוהבת.

כנראה קמתי ממורמר היום. שמתי לב שאני ביקורתי מהרגיל. אני מרגיש שיש (לפחות)שני נושאים בשיר:
התכנסות עצמית בעקבות, וכמיהה לאחד שפגע והלך.

שני נושאים חשובים, שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתם ושניהם שווים התייחסות. אפשר לשקול להפריד ולתת משקל ראוי – אפשר לחבר. כאן אני מרגיש שיש קצת פספוס. קצת מזה וקצת מזה ופחות אמירה משמעותית.
לפי הכותרת הייתי אומר שהנושא השני היה צריך לקבל את הנפח המשמעותי יותר.
היה אפשר לדוגמא להשאיר רק את הבית הראשון והאחרון ולסגור את הנושא, אני אישית הייתי רוצה לקבל יותר.
הייתי רוצה לשמוע את הדיאלוג הפנימי שבך, להבין למה את כל-כך רוצה את מי שפגע בך? מה בו עדיין מושך? ואולי זה האישור הזה שאנחנו זקוקים לו, שאנחנו מושכים, שרוצים בנו, חושקים בנו וכדו' והאם הערך עצמי שלנו נמדד לפי אלה שרוצים בנו?
כל הדברים הנ"ל היו מתחברים לי לכותרת השיר.

באופן כללי, אני מרגיש שאנשים באתר שואפים לשתף תחושה, אבל מאוד זהירים בהגשה. אני מתחיל להרגיש שקראתי אלף שירים וסיפורים שנראים לי דומים מדי. הייתי רוצה לראות בסיפור משהו שהוא יותר שלך, יותר אישי, ושהייתי יכול להתחבר אליו, כי היית מקבלת אצלי צורה, ולא אוסף משפטים שמרגישים לי גנריים.

מקווה שתקבלי את התגובה באהבה ולא כעס, כפי שהיא נכתבה.