עודנה לא

"תכלת עודנה לא בריאה בנפשה עד הסוף, היא רואה במעורפל את קיצה. היא מביטה מאחורי גבה, מרגישה את המוות נושף בעורפה. תכלת רק רצתה להיות בסדר, תכלת רק ייחלה שתוכל לאהוב-
-את עצמה.
תכלת עודנה לא הבינה את משמעות המילים האחרונות שנקראו לה; 'תכלת יקירה, יש לך עוד הרבה ללמוד אך אני מאמין שתעלי ותצליחי. את מלאת שמחה, אושר. תכלת, השמיים גם הם אינם הגבול שלך'"

מלאת שמחה היא זוכרת, אולי רק מלאה. כשהיא הביטה על בבואתה, גשם נשטף על החלון , מעוות את צורתה.

"תכלת עודנה לא ותכלת לא תהיה לעולם. תכלת בחרה לה דרך, דרך מיוחדת משלה.
אמרו לך שתהיי בסדר, שתחזיקי מעמד, תכלת שלי. אך האור כבה בעינייך. בלבך היו שני מתגים, 'הישרדות' ו'הסוף'.
החלקת את אגודלך על המתג הלא נכון, כיבית את האור כי לא רצית לראות. עינייך הריקות לא רואות יותר סיוטים, אני מנסה לקוות למעני, שמותך לא כאב לך יותר מדי."

תכלת הפסיקה לראות, תכלת הפסיקה לשמוע. הצורך לנשום עמוק גם כשקשה, פסח עליה. תכלת איננה, תכלת לא תשוב.

"אני רק מקווה בשבילי, שטוב לך עכשיו, תכלת שלי."