'עוגן שלי, אחי היקר'

אני זוכרת היום ההוא כהיה אתמול.
אני זוכרת את השקיעה העולה, בונה לעצמה כמעין מערכת צבעים מרהיבה, מערכת צבעים מרהיבה המושכת תשומת ליבה של אמא, אשר ניצבה לצד החלון לעת ארוחת הערב, אשר ההבילה בקלילותה וכובדה לכיריים.
אני זוכרת אחי, איך נהגתי לא להסס ואף לא לרגע, לפתוח דלת הבית לרווחה חורשת אוזניים, לאותה איטיות מוכרת ומייגעת והשלכתי תיקי, כבד התוכן ביחס לגופי הצנום, לצדיי הדלת, אני זוכרת אחי, איך נהגתי עושה דרכי למעלה מדרגות הברזל המתעגלות מפינה לפינה, אשר לכל צעד ואף הזעיר ביותר שלרגליי, הרעידו הבית בעוצמתיות לא מובנת.
אני זוכרת את תחושת הגעגוע העזה אשר נהגה אופפת גופי כמגן, כשלדה מוכרת, אף על פי כי התקלפה לה למועט, כי איננה הטובה ביותר. אני זוכרת איך נהגתי עושה דרכי, אותה דרך מוכרת, בין אם לבוקר ובין אם לליל, לצג המחשב הזעיר, לראות, האם שבה תגובתך לנושא במסוים לו שאלתי ופעמתי זה זמן מה.
מי כמוני ידעה כי הקושי רב, שם, בצבא. מי כמוני יודעת כי להשיב לשאלות המטופשות האלה של גיל ההתבגרות, שאני כל כך זקוקה לעוגן כלפיהן, הינו קושי עז. מי כמוני יודעת, מי כמוך יודע.
כל עוד ניצבת כנגד הצג, היית שם, בשבילי, לא הצגתי אכפתיות בכל נושא כאוב באשר הוא. לא המבחנים, הקשיים, החברות הבוגדניות. לא הבנים, ההצקות, או הכאב הכרוך בישיבה גלמודה, בודדה, וערירית להפסקות כה רבות עצם העובדה כי אני 'טיפוס נוקשה', לשפיטת אימנו הנחמדת.
מצטערת אחי, כי מוסיפה אני בדיחות קטנות, כבנינו, אשר למכתב שכזה, המקום איננו מתקבל לכדיי כך.
קשה לי, אחי האהוב, קשה לי.
ושוב, אני מוצאת עצמי מרפרפת בעיון רב למכתבים הישנים והמוכרים שלך, התשובות הרכות והמלטפות, סתם, בכדיי להעלות אותה התחושה ההיא, התחושה הכה ההיא של פעם. השתיקה ההיא הנלווית לקריאה דמומה, לקריאת נושא אשר קרב לליבך באופן כה עוצמתי וחסר כל ישע.
מצטערת אחי, דמעות ועפר אינן שילוב טוב, לא לחוד העיפרון, ובטח שלא למכתב שכזה.
הסבר לי אחי, כיצד עליי לעצור הדמעות? כיצד? הדרך ההיא, הדרך הנוקשה, בלעדייך.
אך זמן ההפנמה, כי עזבת, הינו נכח לאורכו.
החייל האמיץ שלי מצא מקומו לצד האל, השוכן לו לשתיקתו הדוממת בשמיים, למסכת תכולה ורכה של שקט.
כי החייל האמיץ שלי, החייל המגן לחומות המקיפות נפשי העגומה, הלך לעולמו ואינו עוד.
אני יודעת כי תכעס לצעד הבא אשר לכיוונו הנני מכוונת, כי אתה מביט לי משמייך השלווים, גבותייך קפוצות, ומבטך זעום. כי אתה יודע, לא? אתה יודע מה יקרה. אתה יודע מהו הצעד הבא. אתה יודע כי לא יחלפו מספר שניות ואניף הסכין אשר להצלחתי, לגרגר זעיר בעל מזל מסוים, לחטוף מהמגירה הקטנה שבמטבח, בעוד אמא בילתה זמנה בשירותים. כן, המגירה שאבא לא מרשה לאף אחד לגעת בה. המגירה כי נהגת לכנות, 'מבוך האימה'.
לא אחי, אינני עוזבת בשל הקשיים הנוראיים, הלימודים, והלחץ.
אני עוזבת כי אני מתגעגעת, אלייך. כי התשוקה לתווי פנייך ולמילותיך הרכות עולה ואין לגופי להכילה, כי עליי לנטרל אותה כמה שיותר מהר. כי קשה לי בלי העוגן שלי. כי אני מוצאת את העוגן נחוץ בכדיי שאשאר מחוברת לקרקע המציאות.
וכעת אחי, כאשר העוגן שלי בשמיים, מה יחזיק אותי?