עד מתי?!

היא נשענה על המעקה,
מביטה על השקיעה המרהיבה, שמחליפה את צבעיה.
כתום, אדום, צהוב… – הצבעים בלבלו אותו, היא הביטה רחוק-השקיפה לאופק , השקיעה הייתה , מושלמת כ"כ, למרות הצבע השחור, שיכל להרוס את המעמד…
'למה אצלי זה אחרת?' היא שאלה את עצמה.
החיים שלה פעם היו אחרת, שונים…
היא עכשיו חוותה את זה על בשרה-וזה צרב לה, היא החליקה את ידה על הצד הימני של פניה, מהרכות עד לסיומו של הגרון. צלקת תמיד תישאר לה, היא לא יכולה לסובב את הגלגל..
היא קיוותה שהכל יחזור לקדמותו…
יותר מהכל, כבר לא היה אכפת לה מהצלקת המוזרה, שהתפשטה על פניה, לא הייתה לה אפשרות למנוע את זה….
אבל יותר צרב לה- בלב, היא הרגישה שהצלקת שיש שם, לא תחלוף לעולם…
היא שוב הביטה בשמש, למרות השחור שהיה בהשתקפות, וצבעה- זה לא שינה כלום…
היא עדיין נשארת מיוחדת..
אז למה לה- הכתם השחור של חייה, שינה אותה?!
עד מתי?!…..
היא סופגת עלבונות, היא מבוזה, מצביעים עליה בגלל הצלקת- הכתם השחור שלה…

היא ידעה, לה לא נשאר לצפות לכלום..
רמת האכזבה והעצבות שלה – סתם לה את המחשבה להיות מאושרת!
כמו פעם…

היא ידעה- שאולי, היא באמת דומה קצת לשמש…
החיים שלה היו ורודים, עד שהם הוכתמו…
הדבר שגרם לה לבכות, זה שהשמש, מתחדשת..
לקראת הלילה , יש לה כתם- כתם שחור וקודר…
כתם שחור- ששובר את השלמות שלה…

אבל מחר!?!
היא מתחדשת, היא זוהרת בצבע הצהוב,הטהור שלה..
אי אפשר לדמיין שאתמול..
אתמול היה בה כתם שחור..

דמעות החלו לזלוג מעינה, היא רצתה גם כן, להיות ככה,
מתחדשת- זוהרת שוב, בוהקת..
חדשה!

היא רצתה, להתחדש..
להיוולד מחדש- היא רצתה הזדמנות שניה..

היא פתאום התחרטה על הכל..
גם על דברים שלא הייתה אשמה..
היא פשוט לא הבינה…
עד מתי?!
הרי לא ייתכן שהיא תסבול עד יומה האחרון..
האי הרגשה שהצלקת יותר חזקה..
יותר כואבת…
עד לנשימתה האחרונה- היא לא תספיק להתרפא…

היא התייפחה- לעצמה..
היא כבר לא חששה שמשהו ישמע אותה…
במילא לא אכפת לאיש..
כי איש לא חווה את מה שקורה לה..
איש לא מבין אותה…

היא רק רצתה, להיות כמו השמש…
גם שחיה שחורים, להתנחם שמחר יום חדש….
שמחר הכתם יהיה היסטוריה!

היא הייתה מוכנה לתת את הכל:
בשביל להיוולד מחדש..
לתקן טעויות..

להיות כמו השמש…