עד השחר של מחר

זה קורה לא מעט, שאני הולכת אל יעד לא רחוק ומתחילה לחשוב. אלו לא מחשבות שצצות בזיכרון, כמו כמה ישנתי, או האם כביתי את האור. אלו מחשבות שכמו חור שחור שואבות אותי אל נבחי תודעתי המסתבכת כמו חוטי המחשבה שלא נגמרת ומבטיחה תובנה שמתפוגגת אל השחר של מחר.
ובהולכי אל אותו מקום ערפל ממלא את עיני, מפריד את נפשי המיוסרת מגופי שכמו כלוב כולא אותי במציאות אכרית. הצבעים סביבי שלא תמו להיות מאבדים צבעם עם כל צעד של רגליי אך צבעם לא נראה עז יותר מעולם. והמחשבות מתחילות להסתחרר במוחי, מובילות אותי בעיוורון חושים אל ארץ רחוקה ובודדה, בה יש לי רק אותי ודבר לא חסר. יש האומרים כי לשם מגיעים רק מעטים, ואין אני יודעת אם ייחודי הוא בהולכי אל המקום הלא נודע, אך אני יודעת כי מחשבות אלו אינן רק שלי. אני מביטה סביב אך לא רואה אותו דבר, זהו עולם אחר בו הכל זז לאט. אני מתעכבת על ציפור, דוכיפת למעשה, שכנפיה פצועות. מה עובר שם בראשה, מה רוצה היא לעשות? האם חסרת אונים היא, או שאין בה מחשבות? האם הייתה תמיד ציפור, האם הייתה אדם לפני שנים? מה עובר בראשה, בראשי הציפורים.
והנה רוח הנושבת בין ענפי העצים, מעירה אותי מתוך שאלות שעליהן לא יענו, אני מרגישה אותה מקררת את עורי, כמעט מעיפה אותי אל שמיים של כחול ללא סוף. יום אחד אעוף אתה אל עננים לבנים כשלג, ואראה את השקיעה אל רקע העולם.
ובעוד אני נשאבת אל חור שחור של מחשבות, מסתחררת בתוך סופה באמצע ים גועש, המציאות מכה שנית ומחזירה אותי חזרה. אני חוזרת לשם, אך לקוח זמן עד שאני באמת נמצאת שוב בעולם הגשמי. ועל אף שכרגע אני מרגישה כאילו חזרתי חדשה, רעננה, אלו רק תובנות שיתפוגגו אל השחר של מחר, כאילו מעולם לא היו שם באמת.