עדיין אכפת לי ממך

"את יודעת, אני שונא את האירוניה."
הוא אמר והשתתק לשניה
עיניו אינן פוגשות את עיניה.
"האירוניה, שהכול מתחיל מחדש במקום בו הכול הסתיים."
היא לא אומרת דבר רק יושבת שם והתפללה שהאדמה תבלע אותה,
היא רצתה פשוט להיעלם.
"את מוכנה להגיד משהו?"הוא אמר ובפעם הראשונה מאז תחילת
השיחה קולו נשמע עצוב, מתאבל.
"מה אני כבר יכולה להגיד?"היא אמרה בקול קטן
ודמעה גלשה על פניה.
"אני לא יודע! פשוט…"הוא לא ידע כיצד להמשיך,
או שיותר נכון, הוא ידע אך זה היה מהלך מסוכן.
"פשוט תעשי את מה שעשית כשעוד היה לנו סיכוי כלשהו,
כשעוד היה לך אכפת ממני."הוא אמר בקול קטן
והיא פרצה פתאום בצחוק,הוא הרים אליה את פניו הנדהמות.
"כשהיה לי אכפת ממך"היא אמרה כאשר צחוקה גוועה מעט
"זה משפט מעניין, ביחוד כאשר הוא לא נכון." היא אמרה
"ומדוע הוא לא נכון?"הוא שאל וידע שהמהלך שלו תלוי כולו
במשפטים הבאים שיצאו מפיה,כאשר הסתכל על פניה ראה את
הבעת פניה הכועסת ולא הבין מה הוא עשה לא נכון.
"אתה יודע טוב מאוד למה הוא לא נכון!"היא נשפה לעברו בכעס
"אתה יודע שאני מתגעגעת אליך! ושאני עדיין דואגת לך!"
היא זרקה לעברו את המשפטים והתכוונה ללכת.
אך לער היו תוכניות אחרות הוא תפש בידה ומשך אותה אליו לחיבוק.
"גם לי עדיין אכפת ממך"