עבדתי קשה.

״אבא, בוא תראה את הצעצוע הזה!״
אני ניגש אליו בחוסר סבלנות. ״מה זה?״
״זה רובוט אש,״ מסביר עוז בהתלהבות. ״הוא יודע לירות אש. תקנה לי אותו!״ ציווה.
״אני לא יכול,״ אני אומר, קצת בשקט. ״בוא, הולכים.״
״אני רוצה את זה!!!!״ צורח עוז ובועט ברגליו הקטנות ברצפת החנות. אנשים מתחילים להסתכל.
״עוז,״ אני אומר לו. ״ביון ההולדת שלך אני אקנה לך את זה. אני מבטיח!״
״עכשיו!!!!!!!!!!״ שואג עוז באוזני.
אני מסתכל על המחיר. 210 שקלים. אני אומר באנחה, ״טוב, בסדר.״
עוז מייד מפסיק לבכות ומחייך. אני לוקח את קופסת הרובוט ומשלם 210 שקלים למוכר החנות.
אנחנו יוצאים מהחנות, עוז אוחז בידו בשקית ובתוכה המתנה שלו.
בבית הוא משחק עם הרובוט כל היום, ואני שמח שלפחות שימחתי את הילד שלי. האין זה המטרה של ההורים?? ובבוקר המחרת, כשאני נכנס לחדרו של עוז, אני רואה את הרובוט נטוש על מיטתו.
״למה אתה לא משחק ברובוט החדש שקניתי לך?״ שאלתי את עוז.
״הוא כבר משעמם,״ אומר עוז. ״אני רוצה ג׳לי! תקנה לי ג׳לי!״
אני מתאפק לא לצעוק. השקעתי 210 שקלים בבר המטופש הזה רק כדי של עוז יהיה שמח, הוא שיחק בזה בקושי יום ועכשיו הוא מבקש עוד?!
האמת, אני רוצה כבר לסגור את החנות. פתחתי חנות למוצרי חשמל והעסקים לא הולכים. הורדתי את המחירים עד לרצפה, אבל אף אחד לא בא לקנות. אני מגרד כסף בקושי, וגם זה.. לאוכל, שתייה ובגדים חמים לאשתי ולילדיי, עוז ויעל, תאומים. יעל אוהבת בעיקר שאני קונה לה דברים כמו שוקולדים, מאכלים, קרואסונים, ולא לוחצת עליי בעניין. עוז כן.
״אבא!״ צועק עוז. ״בוא לקנות ג׳לי.״
״לא!״ צרחתי על עוז. ״אני לא קונה לך לא ג׳לי מטופש ולא כלום! את הרובוט היקר הזה אתה אפילו לא מעריך.״
עוז מביט עליי בפליאה ופרץ בבכי.

עכשיו, אחרי כמה שעות, אני חושב שהייתי קצת קשה איתו. אני לוקח אותו לחנות הצעצועים וקונה לו 2 קופסאות ג׳לי: כתום וכחול. עוז, כמובן, שיחק איתן בהתלהבות.
למחרת בבוקר נכנסתי לאמבטיה והחלקתי ממשהו שומני.
״מה זה?״ אני שואל בעצבנות ומרים גוש ג׳לי כתום- כחול….
״עוז!״ אני אומר. ״קח את הג׳לי שלך מפה!״
״הוא משעמם,״ אומר עוז שוב. ״אני רוצה שתקנה לי אייפוד, כמו שיש למירי מהכיתה שלי.״

וחוזר חלילה…. אני עכשיו מביט בכל הצעצועים, כולל האייפוד, שמונחים בתוך קופסה ישנה, נשכחים. ועל זה הלך הכסף שאני בקושי מצליח להשיג.