עבדים
היה לי יום קשה. העבדים לא עבדו כמו שצריך היום. התעייפה לי היד מלהלקות אותם כל הזמן. והם עוד מתבכיינים שאין להם מים. אני אומר להם שהם חייבים לגמור את הפירמידה עד סוף השבוע, אחרת המלך מאוד יכעס. לא, הם מתבכיינים, אנחנו עייפים, וחולים, ופצועים, ורעבים, וצמאים, ונשברה לנו היד, וכואבים לנו השרירים, ואנחנו ישנים רק שלוש שעות ביממה… מה זה כל ההתבכיינות הזאת? שיעבדו. למה סוסים לא עובדים? למה חמורים לא עובדים? אז שגם הם יעבדו. אחרי זה אני צריך לבוא לפני המלך ולהגיד לו שהם לא עמדו בלוח הזמנים, והוא מאשים אותי. אני עושה כל מה שאני יכול, באמת. אני מעביד אותם בפרך, חוסך עליהם אוכל ומים, בקושי נותן להם לישון, הכול כדי שהם יצליחו להקים את הפירמידה בזמן, וככה הם גומלים לי? מקללים אותי? שונאים אותי? זוממים להרוג אותי אפילו! אני רק לטובתם! ולא קל לנהל משמעת של מאתיים איש. אפילו אני לבדי לא מצליח, אז אני נאלץ לגייס עוד אלפיים שומרי משמעת. זה יותר קשה, יש הוצאות. אבל הם לא מעריכים את זה. אלפיים איש גייסתי סביבם כדי שידרבנו אותם לעשות את העבודה הטובה, והם מתלוננים שמתעללים בהם, ומתייחסים אליהם כמו אל בהמות. מה רע בבהמות? זה צריך להיות מחמאה עבורם, לא עלבון, בהמה היא חיה חזקה, אצילית, אמיצה. יכולה לעבוד ימים שלמים כמעט בלי אוכל ומים. אני גאה שאני מתייחס אליהם כאל בהמות, זה אומר שאני מעריך אותם. גם הם צריכים להיות גאים. אני עושה אותם חזקים-חזקים, ורזים-רזים. ככה הם יותר בריאים. זה עדיף על לשבת על התחת כל היום ולאכול דברים לא בריאים כמו גבינות ואוכל מבושל. רק אוכל טבעי אני נותן להם, לטובתם, לשמור על הבריאות שלהם. האוכל הכי בריא שיש. לחם ומים. והם עוד מתלוננים שלא נותנים להם אוכל ראוי מספיק… הנה, אני אוכל בשר ודגים וגבינות, ועוגות, וירקות ופירות, ושותה יין, ונראה כמו חבית. אין לי כוח אפילו להרים עשירית ממשקל האבנים שהם מרימים. אז מה הם מתלוננים? ואני כל הזמן עייף מלדרבן אותם בהצלפות, עד שאני חוזר הביתה, אני גמור. אין לי כוח אפילו לאכול. אני יישן כמו בלטה 12 שעות ביממה מרוב שאני עייף. ואז אני מתעורר רעב ואוכל כמו חזיר כדי למלא את מצבורי האנרגיה שהם לוקחים ממני. בגלל זה אני שמן ועייף, והם חזקים ורזים. הם צריכים להיות מלאים הכרת תודה שהם חזקים ורזים ממני, ושהם לוקחים חלק בדבר חשוב כמו הקמת הפירמידה לכבוד המלך. זה כבוד גדול. הלוואי שאני הייתי זוכה בכבוד הזה.
הלוואי והם היו מעריכים אותי יותר, אבל הם כפויי טובה.
תגובות (3)
ממש אהבתי, אני מאוד אוהבת סיפורים בהם מישהו סובל. והכתיבה ממש יפה, כל הכבוד. אני כל כך מקווה שיש לזה המשך! אולי מנקודת מבטם של העבדים? בכל מקרה, יש לך כתיבה מאוד יפה ומעניינת והרעיון מקורי ביותר!
רעיון יפה.
ממש אהבתי.
אבל זה מרגיש לי מכני ומאולץ (אולי זה רק אצלי…)
נוגש עבדים, מתייחס אליהם כמו סוסי עבודה (תרתי משמע) עם ידיים.
מי דיבר עם העבדים? זה מעניין מישהו?
מעניין אותו הסטטיסטיקה. אם הוא מדשן אותם עם יותר מדי אוכל אז יש לו יותר הוצאות ואם הוא מפחית יותר מדי אז תפוקת העבודה יורדת. לא אכפת לו מהדעות שלהם.
לכן, אם החלטת לכתוב בגוף ראשון של נוגש עבדים בתקופת הפירמידות אז עד הסוף.
בנוסף יש כאן ערבוב בין מחשבה של היום לזמנים שהיו פעם (3000 שנים אחורה).
אין דבר כזה אוכל טבעי וסמל סטטוס היה להיות שמן (זה היה אומר שיש לך הרבה כסף לבזבז על אוכל… כמו להיות בעלים של מכוניות פרארי של היום. אני חושב שזה גם היה מודל של יופי אבל אני לא בטוח בזה).
בהצלחה :)
פשוט אהבתי. גם את הרעיון וגם את הכתיבה