סתם סיפור קטן וחמוד

היא הלכה בשביל, טיפות גשם נוחתות על פניה וכתפיה. היא לבושה במעיל רוח אפור-בהיר וג'ינס ארוך שכיסיו גזורים. ידיה בתוך כיסיו של המעיל. רק היא בשביל, שערה השחור נוטף מים ועיניה האפורה נצנצה בשעשוע ועיניה הכחולה כמו תאומתה.

לכל האנשים היא נחשבה לפריקית, טוב תמיד אפשר לקוות שמישהו ישים לב עליי. אני בודדה בעולם הזה.
כולם בורחים מפני כאילו אני איזו מפלצת.
הסתכלתי על מגפי הגשם שלי ושער נפל קדימה. עצרתי והבטתי בשלולית אפלולית. הייתי שם, הפעם עניי עצובות ולא צוחקות כמו בימים רגילים.
הלכתי לספסל הרטוב והתיישבתי עליו, מתבוננת לשמיים מלאי העננים. הפרק נראה שחור עכשיו, גבעות העשב האפלוליות, עצי האלון העתיקים ושביל האבנים האפורות
דמעה חמקה מעייני ונבלעה בין כל הטיפות של הגשם.
"שלום" הפר מישהו את הדממה
"שלום" אמרתי בקול חסר גוון
"מי את?"
"איה, ואתה?"
"אדם, גם את אוהבת גשם?"
"כן, זה שקט"
"חוץ מהטפטוף המרגיע של הטיפות"
"כן, ורעם או ברק שמפרים את השקט הקצוב של הטיפות ואת האפלוליות" אמרתי
"בואי נשחק משחק אסוציאציות תתחילי"
"גשם" אמרתי אחרי שנייה
"שקט"
"חושך"
"אפלה"
"אור רגעי"
"אור תמידי"
"עיוורון"
"עניים"
"פריק"
"זומבי"
"זומבי?" שאלתי
"כן"
"טוב, מוח"
הוא חייך "קיום"
"קווים"
"עיגולים"
"צורות"
"לב"
"אהבה" אמר בחיוך
"אני צריכה ללכת הביתה" אמרתי
"תירוץ" אמר "אבל אני ישמח ללבות אותך הביתה"
"בסדר" אמרתי ומשכתי בכתפיי
הלכנו בשביל בשקט, הוא היה גבוהה ורזה, שער שחור מעט ארוך ועניים שחורות, עור לבן חיוור ומראה כללי של מת.
הוא חייך
"מה?" שאלתי
"תמיד חושבים שאני נראה כמו מת ויש לך עניים ממש מגניבות אני חייב לציין" אמר בהערכה
"תודה, גם לך" אמרתי "אני חושבת מה צבע העניים שלך?"
"כחול כהה, כמעט שחור" אמר
הלכנו בשקט עד שיצאנו מהפרק, פנינו ימינה ותוך 3 דקות הגענו לבית שלי. בית קרקע לבן עם ציור של נוף אוסטרלי על כל הקיר הקידמי.
"ביי" אמרתי ונכנסתי לבית.

מאז אנחנו נפגשים בפרק כל פעם שיש גשם ואפלוליות. אנחנו מדברים ואני מרגישה למרות שאנחנו מכירים למרות שאנחנו לא יודעים כמעט כלום אחד על השני אבל זה משפר את ההרגשה שיש מישהו ששוטף לסבל שלך.