סתם כלום

"מה קורה? מזה ההתבאסות הזאת על הבוקר?" היא נפתה אליי בעודי יושבת וצופה בבנות עוברות ושבות במסדרון הצר.
"כלום, סתם התבאסות." אמרתי ושיניתי תנוחה.
"נכון יש את הרגע הזה שמישהו אומר "כלום" אבל יש בו הרבה ושום דבר לא בסדר," אמרה. צחקתי צחוק מזויף והסטתי את מבטי ממנה. לרגע הדמעות עמדו לעלות.
"נו, מה קרה?" שאלה שוב והפעם התכוונה יותר. היא היתה היחידה שבאמת יכולתי לדבר איתה. היא עברה יותר ממני, אבל בטח לא אותו הדבר. כל כך רציתי לדבר איתה באותו רגע, רק לפלוט הכל עד תום, אך לא אמרתי, לא דיברתי מילה.
אולי זו פשוט היתה פחדנות ואי-רצון שכל המסדרון יישמע.
"סתם נו, פשוט כלום." קמתי בעצלות כשהמסדרון התחיל להתרוקן.
"טוב, קדימה, תתחילי לזוז." אמרה ודחפה אותי אך המדרגות, יורדת לפניי.