סתם, חיוך ללא סיבה.

"היא הייתה ילדה שצחקה, שאהבה לצחוק." התחילה האם בקול רועד, הפנים שלה מלאות בדמעות. שיער השחור של האם נפל על פניה, וכל האנשים ראו רק את השיער, מן מכסה מן העולם, או שזה צל?
"היא תמיד שיחקה עם כולם, ואף פעם לא כעסה," אמרה ילדה קטנה עם שיער ג'ינג'י שחיבקה את האם. היא הביטה באם במבט עצוב. היא הייתה בת בסך הכול שש, אבל היא הבינה מה קרה. היא ידעה שהיא לא תראה יותר את אחותה הגדולה.
"היא הייתה האור שבחיינו," אמר האב, שהביט באבן הלבנה באהבה רבה כל כך, עד שקרן. העצב שלו הפך לעוצמה, הוא הפך להיות מקור הכוח להמשך.
"אהבתי אותה תמיד, המתוקה שלי, החכמה ש-ש-שלי," אמרה האם. היא אפילו לא טרחה להרים את היד בשביל למחוק את הדמעות מעיניה. לא, ממש לא. נשאר לה רק הרגש. והיא החליטה שהיא תשקיע אותו בשביל הילדה שלה.
"אפילו כשכעסתי, רציתי רק לחבק אותה. וכשהיא לקחה לי את הצעצועים כעסתי קצת, אבל זה לא שבאמת כעסתי," אמרה הילדה הקטנה, הג'ינג'ית.
אליזבת' מריאן דוורקר זזה. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה ארוכה, עם שרוולים מנופחים מקצת שהגיעו עד לכף היד שלה. היא לא ידעה מה לעשות. היא זזה, דרכה בכל חוזק רגליה על העלים המפוזרים, אבל שום צליל לא נשמע. הרי שהיא הייתה רוח, הרוח שאותה ההלוויה הייתה בשבילה. היא הביטה באמה האהובה שבכתה. היא אהבה אותה תמיד, אפילו ברגעים הקשים ביותר. אבל זה לא היה רגע כזה. היא לא רצתה שאמה תדבר על כמה שהיא אהבה אותה. אלא על כמה שהיא אוהבת אותה. הרי… הרי היא קיימת , לא? הרי שהיא צופה בהלוויתה שלה, זה כל כך מבלבל.
מוחה של אליזבת' לא הצליח לסבול זאת. היא הסתובבה, ורחפה משם. במהירות. כמו ריצה. היא לא ידעה למה בכלל היא מזיזה את הרגליים, הרי שהרוח הייתה יכולה לשאת אותה אם הייתה מבקשת. אבל היא רצתה להיות בחיים, לחיות עדיין.
היא רצתה לקחת איתה לפה, לגן העדן הזה, שבו אין מלחמה, את אהוביה. אבל הרי שאין דרך לספר להם עד כמה המוות חם, ואוהב, ונעים… ועד כמה שהוא שלוו. אליזבת' הבינה, כמו כל מי שעבר זאת לפניה, את החטא של המוות. הרי שהוא בלתי ידוע לחיים, ולמתים? הוא מושלם. הוא שלוו, ואין שום בעיה. מלבד הגעגועים. אליזבת' לא יכלה לחייך. למרות שהיא הרבתה לחייך. היא רצתה איתה רק את אמא ואבא, וניקול הקטנה. היא ידעה שיש לה רק את סבא אלכסנדר, אבל אותו היא כבר חיפשה ולא מצאה. היא חיפשה וחיפשה… וחיפשה…

+++++++++

ניקול ישבה בחדר שלה. הוא כבר לא היה שחור, כפי שהיה בשנתיים שקדמו. הוא היה סגול, כמו הצבע של העיניים של אליזבת'. וסגול, כמו הצבע האהוב על אליזבת'. ועל הקירות היו ציורים של סחלבים, הפרחים האהובים על אליזבת'. הכול… הכול… כך נדמה היה לניקול, הכול סובב סביב אליזבת'. וזה לא נכון? ממש לא. ניקול עצמה עשתה כל דבר כמו שאליזבת' עשתה אותו, נחושה להקל על הכאב של אמה ואביה, למרות שלא היה נראה שהוא יגמר מתישהו.
היא הזדקפה. האם שמעה רשרוש בחדר? לא, בטח הייתו זו הרוח.
קול רועד נשמע ליד אוזנה, קול של נשימה. אבל כאשר הסתובבה? – כלום. החדר היה ריק, מלבד ניקול עצמה. קול חלש נשמע בחדר, מוכר. הקול של אליזבת'.
ניקול הצטמררה. היא מתחילה להזות, כך היא חשבה לעצמה.
"סתם…." אמר הקול, הוא נשמע מצמרר. כמו חריקה על לוח? אבל הוא היה נעים, וחם, אבל עדיין – מצמרר יותר מהקול הזה לא היה בשום מקום בעולם.
"סתם… חיוך ללא סיבה…" המשיך הקול, בנעימות. ניקול צרחה. אבל שום דבר, שום אדם, יצור, חיה, לא שמעו אותה. היא הייתה כבר בכבליו של המוות. וככה הוא הזמין אותה.
"תום… ימים של אהבה…" היא זהתה בברור את אליזבת' עומדת מולה. שמלתה מוגעלת בדם, ידיה מלאות דם גם כן.
"שיר…. ישן לאור ירח…" ניקול הרגישה את הידים מתהדקות על צווארה, הידיים של אליזבת', אולי? לא, אליזבת' עדיין עמדה באמצע החדר וחייכה, חיוך מצמרר.
"תזכרי, ניקול," הקול של אליזבת' הרעיד אותה, מונע ממנה לנשום שוב.
"תזכרי מה אמרתי לך על רוחות, נכון?" אליזבת' נענעה את ראשה בעייפות מדומה.
"אל תגידי לי שלא הקשבת לאחותך, ניקולי, הרי שאמרתי לך להקשיב…" אליזבת' התפוגגה, וכל מה שנשאר הייתה שלולית הדם על הרצפה, ואחיזת החנק על צווארה של ניקול.
והקול, כמובן. הרי שהוא לא יפסיק לשיר.
"וריח משכר שלך, וכך, אותך אני זוכר…" הקול המצמרר המשיך לשיר, והאחיזה לא הרפתה בצווארה של ניקול. היא החה להחנק, לא יכלה למצוא אוויר.
"גל… שוטף את העולם… חום…. הולך ונעלם…" האחיזה לא הרפתה. ניקול הפסיקה לנשום.
הקול המשיך לשיר, אבל ניקול כבר לא שמעה.
ניקול נזכרה בשיר. החיים היפים. כמה אירוני, מתאים מאוד לאליזבת' כשהיא הייתה מתעצבנת.
"מזכיר שהמשחק… נמשך… והחיים… מיותרים כל כך." הקול הפסיק באחת. ניקול ידעה מיד, אליזבת'. אליזבת' רצתה אותה… היא משכה אותה בכבלי המוות.
זה היה פסול כל כך, ניקול ידעה.
אליזבת' שינתה את השיר, בשביל רצונה. כמובן. ניקול צדקה.
זו הייתה הרוח. רק הרוח.