סתיו- קצר

בכל סתיו היא עמדה מחוץ לחלונה, מביטה החוצה. היא אהבה לצפות בעלי השלכת הכתומים נושרים מהעץ הזקן. היא לחשה לעלים, ללא קול, וביקשה מהם לא לדאוג, לעוף.
היא תמיד אמרה שזהו מחזה יפהפה, אך גם עצוב.
היא דימתה את העלים לילדיו של העץ, שעוזבים כשהגיע הזמן.
העץ בוודאי עצוב אך זה הזמן של העלים להשתחרר מן העץ, לעוף למספר שניות ואז לצנוח אל מותם. העץ הוא האב המגונן, התעופה היא החופש שמורגש למספר שניות ואז הצניחה, הצניחה היא איבוד התום, הצניחה היא ההתבגרות.
רוב הילדים מחכים לצניחה, אך הם לא מבינים מה המחיר.
יש כאלה שכן מבינים, אך לא רוצים לעזוב ויש גם כאלה, מעט מאוד, שמבינים, אך רוצים בכל מאודם לעזוב.
היא תמיד אמרה שזהו מחזה יפהפה, אך גם עצוב והם?
הם תמיד הביטו עליה בלגלוג,
הם תמיד אמרו שהיא משוגעת.