סתיו בירושלים

ירושלים יפה מכול בסתיו. בשעות הערב אור אפור סגלגל עוטף את העיר, האוויר כה צלול עד שכמעט אפשר לראותו, עננים כבדים חולפים על פני השמים ורוח קלה מנענעת את ענפי העצים שהתפקעו מחום הקיץ. דשא שהצהיב, פרחים שנבלו, קוצים שמבצבצים על מורדות ההרים – כולם מרכינים ראש ומתמסרים למשב האוויר הטהור ולאור הרך. בתי אבן נראים קלים יותר, סמטאות אפלוליות נראות חגיגיות מעט וההרים הסובבים את העיר מפיצים זוהר עמום.
הבוקר ראיתי את לואיזה. היא חייכה אליי בביישנות, ואני ברכתי אותה לשלום. אנחנו גרות משתי צדיו של רחוב עמק רפאים, במושבה הגרמנית בירושלים. אני בת ששים ושלוש, היא בת ששים. אני נמוכה ועגלגלה, היא אישה גבוהת קומה וזקופה. אני מהלכת לאטי בצעדים קטנים, עוצרת מדי פעם וממשיכה הלאה. היא פוסעת בצעדים גדולים ובטוחים, מהרהרת אם יש קיצור דרך להגיע אל מחוז חפצה. אני חשדנית, נוטה לחשוב שיש להיזהר מרמאים, בפרט כשמדובר בנשים מבוגרות. היא חייכנית ומאירת פנים, פונה בדברים אל אנשים זרים ומזמינה אותם, בלי חשש.
כך בעצם היכרנו, לואיזה ואני, בראשית הסתיו. אני השתרכתי הביתה עם סלים עמוסי ירקות ופירות. לפני סוף השבוע שבו בני מבקר אותי עם משפחתו אני מרבה בקניות. אף שהחנות של הירקן קרובה לביתי, בקושי עלה בידי לשאת את הסלים. בעודי מהלכת לאטי חשתי פתאום בצל גדול מאחוריי; לרגע נדמה היה לי שעננה כיסתה את השמש. איזו בהלה קלה אחזה בי, חשבתי שאולי מישהו רוצה לפגוע בי, אולם מיד גערתי בעצמי, איש אינו פוגע סתם כך באנשים ברחוב עמק רפאים. הנחתי את הסלים הכבדים על המדרכה והסתובבתי לראות מי עומד מאחוריי. זוג נעליים חומות כבדות מבצבצות מתחת לשמלה ארוכה אפורה עשויה מבד גס, גוף נשי גבוה ורחב ופנים בהירות, נתונות בתוך כיסוי ראש של נזירה. אה, מיד הבנתי, זו נזירה ממסדר האחיות הבורומאיות שברחוב לויד ג'ורג' הסמוך. היא חייכה אליי, עיניה מאירות, והציעה, באנגלית במבטא זר, לעזור לי לסחוב את הסלים.
מוזר היה בעיניי שאישה כמותה מציעה לסחוב את הסלים הכבדים. לרגע חשבתי שאולי אני טועה בגילה, עור פניה היה כה לבן כאילו מעולם לא נגעה בו קרן שמש שיוקדת פה באין רחם בחודשי הקיץ. עיניים קטנות וכהות, גבות עבותות מתקמרות מעל העין וצונחות כמעט עד עצם הלחי, עור שנראה חלק, כמעט חסר חיים, ופה בשרני מעט, ומסביב מצנפת הנזירות, לבנה ואפורה. ומשום שלא נראתה ולו קווצת שיער אחת, וגופה ואפילו צווארה של הנזירה היו מוסתרים לחלוטין, תווי הפנים נראו מוזרים מעט, אולי אפילו מסתוריים, כאילו בקעו מבעד למסך. "לא, תודה, אני אסתדר" שמעתי את עצמי עונה לה, אף שתהיתי איך אוכל להרים את הסלים שהיו מונחים על המדרכה, והתפוחים כמעט נפלו החוצה. היא חייכה, חושפת שיניים מעוקמות מעט, הציעה שוב את עזרתה, ומשסירבתי היא אמרה "טוב, להתראות, הרי אנחנו שכנות" ונעלמה.
המפגש הזה עם הנזירה המשיך להעסיק אותי. מין יתוש טורדני, ממשיך לרחף למרות תנועות הידיים המהירות ומבקשות להניס אותו: מוזר שאישה בגילה מציעה עזרה. אולי רצתה לראות היכן אני גרה? ומדוע 'להתראות'? למה שניפגש שוב? השאלות רק הלכו והתרבו, כל אחת מולידה קושיות חדשות, שנראו מסובכות עוד יותר. בשבת סיפרתי לבני ולכלתי על הנזירה. בני התייחס בביטול להתרגשות שלי, "סתם מישהו הציע עזרה, לא קרה כלום", אולם דווקא כלתי, חילונית שגדלה בבית דתי, התעמקה בפרטים. "צריך להיזהר מהם" היא אמרה שוב ושוב, אף שלא פרטה מהי בדיוק הסכנה האורבת מהמפגש עם הנזירה.
שבועיים לאחר מכן, בעודי מהלכת ברחוב עמק רפאים עם נכדי הצעיר, פתאום צצה הנזירה לפניי. "שלום", היא אמרה בחביבות גלויה, כאילו היינו מכרות ותיקות, מחייכת אל הנכד בחביבות ושואלת בן כמה הוא. שגיא הביט בה בפחד, אחז בידי בחוזקה, ולאחר שהיא נפרדה לשלום ונעלמה שאל בלחש "סבתא, למה האישה הזאת לובשת שמלה ארוכה כל כך? ולמה יש לה מטפחת על הראש?" אני הצעתי לקנות לו גלידה בבית הקפה הסמוך, מתעלמת מן השאלות. השמחה המופגנת שבה פגשה אותי הטרידה אותי, אולם לא אמרתי דבר. שגיא ואני אכלנו גלידה והבטנו בעוברים ושבים, הוא בוהה בהם במבט חולמני ואני חוקרת במבטי כל אדם, מתחקה אחרי הפנים, השיער, הלבוש. בשעות אחר הצהריים היה הרחוב הומה אדם. רוח סתיו נעימה נענעה על הענפי האזדרכת המצלים על בית הקפה, ציפורים התכרבלו על גדר הברזל המקיפה אותו ועוברי אורח עטופים בסוודרים טיילו ברחוב. כשיצאנו מבית הקפה שגיא אחז בידי, וכך צעדנו לאטנו הביתה.
בימים שלאחר מכן התחלתי לראות את הנזירה כמעט מדי יום, כפי הנראה משום שסטיתי מהרגל ישן ויצאתי לקניות בבוקר. מזה שנים אני יוצאת אחר הצהריים למכולת הקטנה שבקצה הרחוב, לירקן, ולעתים גם לחנות הספרים ברחוב עמק רפאים. הרגל שנולד בצער – בשל מחלתו ארוכת השנים של בעלי המעטתי לצאת מהבית במשך היום ורק לעת ערב עזבתי אותו בגפו – הפך שגרה, אפילו לאחר מותו. אולם לאחרונה אני מתעוררת מוקדם בבוקר, חדורה איזו תאווה לא ברורה בחידוש, רצון לסטות ממנהגי, להגיע לאיזו פינת רחוב שלא ראיתי קודם לכן.
אני יוצאת מן הבית מוקדם בבוקר והולכת להביא לחם טרי מן המכולת. האדים הטריים העולים מהסלסלה עם הכיכרות שזה עתה יצאו מן התנור מעירים בי מידה של שמחה. אני מוסיפה אליהם גבינה טרייה, ולעתים אפילו מביאה כוס קפה מבית הקפה בפינת הרחוב. מין רצון להפגין בגלוי את התשוקה לתענוג. ובעודי מהלכת כך ברחוב, נרגשת מן ההתפנקות הלא מוכרת, פגשתי כמה פעמים את הנזירה.
עתה היא פנתה אליי ישירות, הציגה את עצמה – לואיזה – ולחצה את ידי, עצרה לשוחח אתי, כאילו מובן מאליו שאנו מדברות זו עם זו. "שלום, שכנה, מה שלומך?" שמעתי את הקול הצרוד מעט, אנגלית במבטא זר, וחיוך מתפשט על הפנים הבהירות שקרני השמש מחליקות עליהן ונעלמות. אני השבתי לה באדיבות. התעלמתי מן הנטייה החשדנית שלי, מפחד מן הזר, מהסתייגות מהנצרות המופגנת שלה, ושקעתי בשיחה ערה. כמעט כל בוקר דיברנו על מזג האוויר, המוצרים במכולת, העבודות בכביש שמקשות על ההליכה באזור. לואיזה שאלה על שגיא, בן כמה הוא, מתי הוא בא לבקר, היכן גר בני. כוחה של הבדידות עולה על הזהירות הטבעית. כאשר עמדנו ברחוב, שקועות בשיחה, לואיזה אמרה פתאום: "למה שלא תבואי לבקר אותי במנזר?"
האחיות הבורומאיות אינן מסתובבות ברחוב עמק רפאים. ספונות במנזר שמוקף גדר אבן גבוהה, אין רואים אותם ברחוב. ההזמנה של לואיזה הכתה אותי בתדהמה. לרגע חלפה מחשבה שאולי היא לא באמת נזירה, אולם מיד נגוזה ונעלמה.
"אני לא יודעת, אני לא מכירה", מלים מגובבות, חסרות פשר, נפלטו מפי, מבטי נדד מהאוטובוס שעמד בתחנה אל המאפייה הסמוכה, ומשם אל קבוצה ילדות שדיברו בקול רם. משהפניתי את מבטי בחזרה ראיתי את עיניה של לואיזה; בת צחוק חלפה בעיניים הכהות, אפילו ניצוץ של שובבות, לרגע היא נראתה כילדה קטנה שמתאפקת לא לפרוץ בצחוק.
"טוב, אז מחר בארבע אחר הצהריים? תבואי לדלת החומה ברחוב לויד ג'ורג', אני אחכה לך", אמרה, חייכה והמשיכה בדרכה.
בערב שקעתי בבישולים כפי שלא עשיתי מזה שנים. תמיד אני נוהגת לבשל לפני שבני ומשפחתו באים לבקר אותי בשבת, אולם הפעם הכנתי שמונה מנות שונות, מתרוצצת מצד לצד במטבח, שולפת תבניות מהתנור, מערבבת תבשילים, לשה בצק, מחשבת כמויות – נעה כאחוזת תזזית. כשהאוכל היה מוכן הייתי כה תשושה עד שנרדמתי על הספה בסלון, מבלי להגיף את התריסים ולכבות את האורות.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר חשתי איזו מועקה, אולם לא זכרתי מדוע. ניסיתי להיזכר מה אירע אתמול, אבל לשווא. משהו קרה, אולם לא ידעתי מה. רק כשראיתי את שלל התבשילים נזכרתי בהזמנה של לואיזה. בבת אחת התגשם המנזר ברוחי, כאילו הכרתי אותו היטב: הגדר הגבוהה המקיפה אותו, אין יוצא ואין בא, חדרי תפילה אפלים, נזירות חמורות סבר, מסדרונות צרים וארוכים שאין לדעת להיכן הם מובילים, חדר אוכל שריח גס של תבשילים ממלא אותו ואוויר צונן ממלא את החלל. התחלתי להרהר איך אפשר לבטל את הפגישה. הרי אי אפשר להתקשר למנזר. אולי פשוט לא אבוא, וכשאפגוש את לואיזה אומר שלא הרגשתי טוב. אולי אספר שבני הגיע במפתיע ולא ידעתי איך להודיע לה. שלל תירוצים עלו ונפסלו, כל סיבה נראית מגוחכת יותר מקודמתה.
עמדתי ליד החלון במטבח, מביטה החוצה אל הגינה ומהרהרת בביקור הצפוי. דוכיפת ניתר בין ענפי עץ האורן, עננים אפורים רכים כיסו את השמים, ואור נעים מלא את הרחוב. פחד, זה הכול, פחד, זה מה שמדריך אותך, חלפה מחשבה ונעלמה. בבית ממול עבד גנן בגינה, עוקר עשבים ושותל פרחי נוי. אוטובוס חלף ברחוב. אישה זקנה השתרכה לאיטה על המדרכה, עוצרת מדי פעם ומביטה על הכביש, ואז ממשיכה בדרכה. אני לא אתן לפחד להשתלט עליי, אנחנו כבר לא מפחדים מהם, זה עבר מן העולם. אני אלך למנזר ואפגוש את לואיזה, אבקר שם בלא מורא ולאחר מכן אלך לדרכי. אביט בכל אותם חדרים אפלים, אודה על הביקור ואעזוב. וכשאפגוש אותה ברחוב עמק רפאים נשוחח שוב בחביבות, ואני לא אשפיל את עיניי במבוכה.
בארבע אחר הצהריים, ביום למחרת, צעדתי לאטי אל הדלת החומה בחומה. עצים הצלו על בתי האבן שבנו הטמפלרים, מרשרשים ברוח, ושקט מוזר שרר ברחוב. כשהגעתי אל הדלת החומה לא ידעתי מה לעשות. לא ראיתי פעמון, לא ידעתי אם לדפוק על השער, אולם להפתעתי לואיזה פתחה את הדלת, מחייכת בשמחה ומזמינה אותי פנימה.
פסעתי אחריה על שביל אבנים, חלפנו על פני צמחייה עבותה ופראית ונכנסנו אל מבואה צרה שהובילה אל חדר קטן, כעין חדר כניסה ובו ספסל מעץ ישן ותו לא. נזירה מבוגרת ישבה שם, כאילו המתינה לי. נמוכת קומה ועגולה, פניה העגולות מקומטות, פיה נטה מטה והיא הרכיבה משקפיים בעלות מסגרת כבדה וישנה. "זו אם המנזר", אמרה לי לואיזה, ואז פנתה אליה ואמרה "זו החברה שלי". לחיצת היד הרפה והמבט החשדן היו מעיקים, שונים כל כך מפניה המאירות של לואיזה. היא שאלה אם אני גרה בסביבה, אם יש לי משפחה, בן כמה בני ובן כמה הנכד, מתי נפטר בעלי, האם אני מסתדרת לבד, ועוד שלל שאלות, ולבסוף שאלה אם אני מבקרת בבית הכנסת.
נשימתי נעתקה. החדר נראה פתאום אפל, הספסל הטיל צל על הרצפה, עכשיו נוכחתי שיש קורי עכביש בפינה. אפילו פניה של לואיזה הרצינו. "לא, אני לא דתייה. אני יהודייה חילונית" אמרתי, נושאת את מבטי מתוך מאמץ ומביטה ישירות אל עיניה של אם המנזר. היא נותרה אדישה לתשובה. שקועה בהרהורים היא הוסיפה "אבל את מתפללת לפעמים?"
"מתפללת? אני לא יודע. אולי. כשבעלי עמד למות התפללתי."
"וביקשת מאלוהים שיעזור לך?"
"ביקשתי שאם הוא חייב למות, שייחסכו ממנו הייסורים."
"אני מבינה."
היא לא הוסיפה דבר. נותרנו דוממות, אם המנזר יושבת ולואיזה ואני עומדות. עוד רגע והייתי מתנצלת, סליחה אבל אני ממהרת הביתה, אבל עוד טרם שאמרתי דבר הוסיפה אם המנזר "לואיזה תראה לך את המנזר. יש לנו פה בית ספר לילדים חולים ונכים, אנחנו מנסים להעניק להם ככל יכולתנו," לחצה את ידי ונעלמה אל אחד המסדרונות.
לואיזה פנתה אל מסדרון צר וחשוך, ואני אחריה. עוד מעט אפרד לשלום, חשבתי לעצמי, לא מנומס ללכת עכשיו. כמה דקות ואני עוזבת. התקרה הייתה מעט נמוכה, אוויר צונן מילא את המסדרון, צעד אחר צעד, לבי הולם, ואז הגענו לדלת חומה כבדה. היא משכה אותה בכוח ויצאנו החוצה.
אור זוהר היכה בפניי כשיצאנו לחצר הפנימית. החצר טבלה בעצים ירוקים וצמחים גבוהים. שלל פרחים ניבטו מכל עבר, מפנים את ראשם אל האור. זיו שטף את הגן המוקף בקיר אבן. אבני חצץ רכות ועגולות כיסו את האדמה, צמחים מטפסים נצמדו לקירות, מפלסים את דרכים אל השמים, ענפים ירוקים הצלו על הבוסתן, משרים שלווה ונועם.
בעוד אני עומדת מוכת תדהמה, מבקשת לראות כל פרט וכל פינה, לואיזה המשיכה להסביר: פה יש בית ספר לילדים, חלקם נכים, הם מגיעים מהכפרים הערבים סביב ירושלים ולומדים פה. בבניין פה ממול יש לנו בית הארחה קטן וצנוע מאוד, עם אורחים מועטים בלבד. ויש גם אנשים שפשוט גרים אצלנו. הנה, את רואה את האיש הזקן שמביט בנו מהבניין ממול? הוא ניצול שואה חולה מאוד ואנחנו מטפלות בו.
צליל של גלגלים חורקים נשמע לפתע, מפר את השלווה. מפינה נסתרת הופיע ילד כבן שש או שבע, צולע בכבדות אך דוחף מריצה מלאה שתילים. כשראה את לואיזה חיוך מלא אור מילא את פניו והוא ברך אותה לשלום; היא הציגה אותו, "זה סעיד, הגנן הכי מוכשר שלנו," מלטפת את ראשו ושולחת אותו לדרכו. אחריו הופיעה קבוצה של ילדים, כולם נכים: ילדה צולעת, ילד שידו האחת רפויה לחלוטין, שני ילדים שניכר היה כי אינם רואים היטב. כולם חייכו אלינו, פניהם מלאות שמחה, נטולות מרירות של ילדים מוכי גורל. אחריהם הלכה המורה הנזירה, וגם היא ברכה אותי לשלום בחיוך נעים.
כשהלכתי הביתה נדמה היה לי שרגליי אינן נוגעות באדמה. פניהם המוארות של הילדים הנכים נטבעו בזיכרוני, ועתה חשבתי על כל אחד מהם, מהלכים להם ושרים, והנזירות מגוננות עליהן. אצרתי בתוכי את האור של המנזר; הזיו נגע גם בי ברפרוף קל, מרחיב איזה חלל פנימי, מפיץ אור בפינות לא מוכרות. צעדתי הביתה בשעת בין ערביים, פוסעת לאטי ומהרהרת בביקור. מעולם לא שמתי לב שמנורות הרחוב בעמק רפאים מפיצות אור חם ונעים כל כך, חשבתי, ובשעת ערב בתי האבן הכבדים נראים קרירים ומזמינים.
כשסיפרתי על הביקור לבני – מיד כשהגעתי הביתה התקשרתי אליו – הוא נשמע מעט מודאג. "הלכת למנזר? למה? אני לא מבין." הוא הביע תמיהה שהנזירות הזמינו אותי, שאל אם ביקשו ממני משהו, אולי תרומה? בסוף השבוע, כשבא עם משפחתו לביקור, הוא שב וחקר מה התרחש במנזר. אני סיפרתי על הילדים הנכים והגן היפהפה. אשתו שבה ואמרה "תיזהרי מהם, את אף פעם לא יודע מה הם רוצים," ואני הרגעתי אותם והבטחתי לנהוג במשנה זהירות. שלפתי את שלל התבשילים שהכנתי, והם אכלו בתיאבון רב.
במשך ארבעה שבועות ביקרתי במנזר פעם בשבוע, ביום חמישי אחר הצהרים. בשעה ארבע לואיזה המתינה לי מאחורי הדלת החומה, הזמינה אותי פנימה, ואני הלכתי אחריה מתוך שמחה, מצפה לשחק עם הילדים ולשבת בגינה השלווה. הילדים קיבלו אותי בקריאות גיל, יושבים לידי, נשענים עליי, נוגעים בבגדיי, שואלים איך קוראים לי, איפה אני גרה, איך קוראים לנכד שלי. הפנים המחייכות סביבי, הרוגע השרתה הגינה, הצמחים המדיפים ריח טוב – השהייה במנזר הייתה נעימה כל כך. לואיזה ישבה לצדי ומדי פעם הצטרפה אלינו המורה של הילדים. לאחר כשעתיים נפרדתי לשלום, והילדים נסעו לבתיהם. לו יכולתי, הייתי נשארת שם אף מאוחר יותר. תמיד יצאתי מרוצה. שמחה חדשה, ילדותית מעט, השתלטה עליי. בדרך הביתה עצרתי לקנות מטעמים במגדנייה.
השבוע החמישי שבו באתי למנזר היה בסוף הסתיו, בראשית החורף. לואיזה ביקשה שאבוא ביום ששי בבוקר משום שביום חמישי אחר הצהריים היא תיעדר מהמנזר. הילדים יצאו לחצר עטופים במעילים, צוחקים ומשחקים כדרכם, מברכים אותי בשמחה. עננים כבדים כיסו את השמים ורוח קרירה נענעה את השיחים הגבוהים. חלק מהפרחים נבלו, והילדים עקרו אותם והטילו אותם אל המריצה.
בעוד לואיזה ואני יושבות על הספסל הופיעה פתאום אם המנזר. לואיזה נעמדה כשראתה אותה מתקרבת וגופה נמתח. אם המנזר הודיעה שעכשיו הגיעה העת להתפלל לפני ארוחת צהריים. הילדים הסתדרו מיד בשורה. התכוונתי להתנצל מיד, לא ידעתי שבשעה זו הם מתפללים, אני לא רוצה להפריע, סליחה, אני כבר הולכת – ולואיזה, שראתה עד כמה אני נבוכה, עמדה לומר לי משהו. אולם הם המנזר פנתה אליי ואמרה "אולי תבואי להתפלל אתנו?"
"סליחה?"
"למה שלא תבואי להתפלל אתנו?"
מבעד למשקפיים הכבדים ניבטו עיניים קטנות וחודרות, מביטות בי מתוך ריכוז, ממתינות לתשובתי מתוך חוסר סבלנות. נדמה היה שהיא חשה שכל נוכחותי במנזר מיותרת אם איני מצטרפת לתפילה.
"אני יהודייה. אמרתי לך כשבאתי הנה."
"מה זה משנה?"
"אני לא מתפללת בכנסייה."
"האלוהים הוא אותו אלוהים."
אני עמדתי, גופי מתוח ונוקשה, ואם המנזר ניצבה מולי. הילדים הקיפו אותנו, מביטים אלינו בחשש. לואיזה עמדה לומר משהו, אולם אם המנזר הורתה לה בתנועה יד שלא להתערב, והיא נותרה דוממת, משפילה מבטה ארצה. משב רוח חזק הניע את הדלת המובילה לגן, והיא נטרקה בכוח. עלים יבשים נשרו מן העצים, מתפזרים על פני הגן. קיר האבן המקיף את המנזר נראה קודר ומאיים. מבעד למשקפיים הכבדים ראיתי עיניים מביטות בי, חשדניות ונטולות חמלה.
"אני מצטערת, אני הולכת."
"למה בעצם את פה?"
"באתי לביקור."
"אז תצטרפי לתפילה שלנו."
כשהדלת החומה הוגפה מאחוריי לבי הלם ורגליי בקושי נשאו אותי. התחלתי לצעוד מבלי לדעת להיכן אני הולכת. רגל רודפת רגל, כמעט ולא הסרתי את מבטי מן המדרכה. הרוח פיזרה את שערותיי לכל עבר, המעיל הקל שלבשתי לא הגן עליי מן הקור, אבל אני צעדתי עוד ועוד, מבקשת לסלק ההשפלה. המבט המגנה אל אם המנזר, קר ומתנשא, הילדים שמיד התרחקו ממני, לואיזה שהשפילה מבטה והסמיקה. הידידות שנרקמה עם לואיזה, הגינה המופלאה, הילדים בעלי מבט קורן – הם הפכו כולם לשגיאה ברורה וגסה שהכול ראו אותה מלבדי.
פסעתי ברחוב עמק רפאים צפונה, הולכת ומבקשת למתן את החרון. מרחוק נראתה העיר העתיקה. איזו המולה של תפילות יום שישי במסגד נשמעה למרחוק, הד קולו של מואזין עלה מעבר לגיא בן הינום. החומה הכבדה המקיפה את העיר העתיקה התפתלה במעלה ההר בין עצי הזית, הצמחייה על מדרון ההר יבשה מחום הקיץ, ובכביש הילכה לאטה קבוצה של אברכים.
עננים כיסו את השמים שהפכו קודרים ומאיימים. טיפות מים אחדות נשרו על האדמה והותירו עקבות עגולים על מדרכה; הן הלכו והתרבו והפכו לגשם שוטף. אור כבד עטף את העיר, המים שטפו את ההרים וזרמו בשצף במורדותיהם, ריח אבק שנשטף מלא את האוויר, ובתי האבן נראו כבדים ומעיקים, משילים את שמלת הסתיו הנעימה ומאמצים חזות חמורה ונטולת פשרות של חורף.