סרטים שקופים

אחת לפנות בוקר והטלפון מצלצל,
מי זה יכול להיות בשעה כזאת? אף אחד אחר לא יכול להתקשר אליו בשעה כזאת.
ההורים שלו נפטרו לפני שנים ואין בחייו אף קרובי משפחה אחרים.
הלו?
שקט, רק נשימות רכות ברקע, הוא יזהה אותן גם בעוד שלושים שנה, גם אם יעשה תאונה ויאבד את הזיכרון, את הנשימות הקטנות האלה הוא בחיים לא ישכח.
אם יש משהו אחד שנשאר לו מהשירות הצבאי זאת היכולת להתלבש ולנעול נעליים בפחות מדקה, תוך שתי דקות הוא כבר לקח את המפתחות מהמתלה שלהם ליד הדלת, לבש את המעיל ויצא אל הלילה החורפי הזה.
הג'יפ השחור דהר ברחובות השוממים, בלילה חורפי כזה ניו יורק נראית יפה, רוב האנשים כבר ישנים, שכבת שלג דקה מכסה את הכל, משכיחה את הכאוס והעומס השוררים בה במהלך היום.
שום דבר לא עבר בראשו, כבר לא ציפה לכלום, התקווה כבר מזמן אבדה הוא רק קיווה שהיא עוד בחיים.
בחריקת בלמים הוא נעצר מתחת לגשר ברוקלין הגדול, המגפיים החומות שלו טבעו בתוך שכבת השלג שעכשיו כבר הלך והצטבר.
מול עיניו נגלה מחנה קטן, מלא באנשים שקופים, שהמדינה והעיר כבר שכחו והזניחו, אנשים שרובנו חולפים על פניהם ברחוב ולא גורמים לנו להעיף מבט, אותם אלה שאמהות בחליפות יקרות מכסות את עיניהם של ילדיהם, רק שלא ישאלו שאלות שיאלצו אותן להתמודד עם המציאות.
מפלס באיטיות את דרכו בין הקרטונים והאוהלים שמשמשים עכשיו כבית לכל אותם שקופים, בעדינות הוא מנסה לא להפריע את מנוחתם של הישנים ובאותה עת ממהר למצוא אותה, אולי לפני שיהיה מאוחר מידי.
ממש כמעט על שפת המים היא שכבה, שמלה דקה ובלויה כיסתה את גופה הבהיר, הוא לא יכל שלא להבחין במזרק הקטן שהיה נעוץ בידה.
במיומנות הוא הניף אותה על כתפו, לא לפני ששלף את המזרק והשליך אותו הצידה, שום תגובה.
כשקירב את ידו אל פניה הרגיש את הנשימות הקטנות, היא בחיים.
בעדינות הניח אותה במושב שלידו, שחגורת הבטיחות עוטפת את גופה השברירי.
נהמת המנוע העירה כמה מתושבי המחנה הקטן שישנו קרוב אל הג'יפ.

הם הכירו בבית הספר לקולנוע במנהטן, היא תמיד ישבה בשורה הראשונה, בחורה יפה עם שיער בהיר כמו השמש, עור לבן וחלק ואותו קעקוע קטן של פרח על כתפה.
עברו כמה חודשים עד שהיא שמה לב אליו, במשימה משותפת שבה היו צריכים לצלם סרט קצר עם מצלמת קולנוע ישנה.
היא רצתה להיות שחקנית והוא יוצר סרטים, הם חיו יחד בדירה קטנה במערב העיר, בלי הרבה כסף אבל עם הרבה אהבה, היא מילצרה והוא היה עורך סרטי חתונות ואירועים.
את הסמים הוא גילה במקרה כשערב אחד מצא שקית קטנה שהייתה מוחבאת בתוך אחד העציצים שהיא תמיד אהבה לטפח, ואז בלילה ההוא כשקיבל את שיחת הטלפון מבית החולים ומצא אותה מחוסרת הכרה בחדר המיון.
הוא אהב אותה יותר משאהב את עצמו, ובכל פעם שהייתה בוכה ומבטיחה שזהו ולעולם היא לא תיפול יותר הוא היה מאמין לה.
עד שיום אחד במקומה במיטה היה מונח מכתב, כתוב בכתב ידה הקטן והמסולסל ובו רק כתבה שהיא אוהבת אותו יותר מהכל ושלא יבוא לחפש אותה.

הוא בינתיים קיבל עבודה חדשה בחברת הפקות גדולה בניו יורק, עשר שנים אחר כך כבר הפיק סרטים בעצמו, שמו היה מרוח על שלטי חוצות בכל פינות העיר.
מעולם לא שכח אותה ותמיד כשהיה עובר במקומות מסויימים, בפינות שהיו רק שלהם פעם עוד היה מקווה שיראה אותה.
אך באותו הזמן גם פחד לדעת מה עלה בגורלה.
וכמו שנעלמה כך גם חזרה אל חייו, כשבלילה קצת כמו הלילה הזה הוא התעורר לשיחת טלפון שבצידה השני התחננה לעזרתו.
והוא? רק אהב אותה ואף פעם לא שאל שאלות.
דלת הדירה נטרקה מאחוריו שעל גבו היא מונחת, המים במקלחת היו קרים, לאט ובזהירות הוא שטף את גופה הרזה, מנקה את שאריות הרחוב ואת סימני המחטים שעיטרו עכשיו את כולה, על כתפה היה אותו קעקוע שעכשיו היה נראה קצת דהוי.
מידי פעם היא מילמלה, פעם קראה בשמו ופעם לחשה מילים לא ברורות.
הוא השכיב אותה על המיטה, מלביש אותה בבגדים שלו ומכסה אותה בשמיכת הפוך הגדולה.
לרגע אחד הוא לא מש ממיטתה, יושב למרגלותיה וצופה בנשימותיה העדינות עד שהשמש החלה לעלות.
שפקחה את עיניה הוא היה שם, עם חיוך קטן על שפתיו.
דמעות החלו לזלוג מעיניה, הוא אסף אותה אל חיקו מחבק אליו את כל הפחדים והצער,
שעה ארוכה שהם שכבו כך אחת בזרועות השנייה בוכים בכי קטן וחרישי.
לאחר זמן מה הוא ידע שהגיע הזמן, במגירה בצידי החדר הוא שמר בגדים שיתאימו לה, שתוכל לבחור ולהרגיש שוב כבן אדם.
זה המעט שיכל היה לעשות.
אל מול דלת הכניסה שהייתה פתוחה עכשיו על המקרר הייתה תלויה תמונה קטנה של בחור ובחורה מחייכים על ספסל בפארק, בין שניהם נחה מצלמת קולנוע ישנה.
בדלת הם עמדו בפעם המי יודע כמה, בוהים אחד בעינה של השניה.
דמעות קטנות ליוו אותה בצאתה אל הרחוב הקר.
בצעדים קטנים עברה את פינת הרחוב ונעלמה מעיניו שעכשיו היו מלאות דמעות.
כשסגר אחריו את דלת הדירה, חזר אל החדר הציע את המיטה וקיפל כמה מהבגדים שהשאירה אחריה.
הטלפון שוב צלצל, הפעם זה היה במאי של אחד הסרטים שרק רצה לשאול כמה שאלות, אך הוא עמד ובהה מחוץ לחלון אל עבר פינת הרחוב המושלגת.
עד הפעם הבאה חשב לעצמו.