ספרי הדמיון.

שטחים ירוקים נפרשים מלפניי, ילדים רצים מסביבי, מעיפים את עפיפונם גבוה בשמיים הכחולים. צחוק מהדהד ברקע, וכל התמונה נשברת ומתחילה להתעוות כמו טלוויזיה מקולקלת.

התמונה משתנה, אני נמצא בתוך מים צלולים, מלאי דגים המרהיבים ביופיים המבזיקים מבין האלמוגים באלפי צבעי הקשת. אני מנסה לשחות לעברם, לבחון את הצבעים הבוהקים שלהם.
אך שוב התמונה מתחילה לטשטש, ונעלמת.

יערות צומחים מול עיניי, עצים גבוהים שנוגעים בעננים משתרעים בכל שדה ראייתי, ציוצי ציפורים נשמעים אי שם בין העצים, והשמש מסתננת מבעד לענפי העצים הגדולים.
"המקומות הללו.." אני מלמל לעצמי,"מדהימים."

התמונה שוב משתנה.

הפעם, אני נמצא בביתי על הספה שבסלון, מכוסה בשמיכת צמר נעימה כאשר בחוץ יורד גשם שמטופף על חלונות המרפסת. עיניי לכודות בספר, קוראות את עלילתו, מרגישות את מה שהדמות מרגישה..
נמצא שם – בתוך הספר.