ספיידרמן

"העיר ניו-יורק שוב בטוחה. והפעם – סיכול שוד חנות תכשיטים בפאתי מנהטן, ואת התודה אנו חבים, איך לא, לגיבורנו עטוף המסכה – ספיידרמן. כל זאת קרה אתמול ב-"
רעש הקומקום השורק קטע את רצף קולות השדרנית שעלו ממשדר הטלוויזיה במטבח ביתה של מֶרי. כבר חודשיים וחצי עברו מאז שצץ שספיידרמן- גיבור על מסתורי במסכה, והחיים בניו יורק מעולם לא הרגישו טובים יותר.

להסתובב ברחובות כבר לא היה כמו פעם, שבשעות מסויימות ובשכונות מסויימות לא היה כדאי להסתובב. כעת מרי הרגישה בטוחה, ולא חששה שמא שודד יגיע ויחטוף את תיקה, או כל דבר מטריד אחר. בזמן שהייתה הולכת לעבודה במשרד, הליכה שארכה כעשרים דקות, הייתה מביטה לשמים, אולי תצליח לראותו בחטף. היו לא מעט סיפורים שראתה בחדשות, או שמעה מפה לאוזן בעבודתה מחברים, על פעילויות הגבורה של אותו גיבור. על איך שהציל איש זקן ממוות בטוח בזמן שחצה את הכביש, או אישה ששודד חטף את תיקה, ואז היה לוקח אותה בזרועותיו החסונות אל על, למעלה, לשמיים, ונותן לה מבט גבוה על העיר. ואחרי זה לוקח אותה עד מפתן ביתה. פעמים לא מעטות קיוותה מרי שלה יקרה איזה דבר מה באיזה רחוב, והיא דמיינה איך היא תינשא אל על, והרוח תלטף ותפרע את שיערה. ואיך היא תודה לו בפתח ביתה בנשיקה רטובה מהסרטים.

מרי מזגה מים רותחים לספל הקרמיקה שבו נח תיון עצלן, וחוטו ישב בחוסר מעש על דופן הספל. היא לגמה את התה במהירות אופיינית והרגישה את ההרגשה המציקה שלשונה נכווה מהתה הרותח. אחרי התה, ארזה את המחשב הנייד בתיקו ויצאה לעבודה. בדרכה, הביטה בעיר. הביטה באנשים, וראתה כיצד העיר השתנתה מאז. כולם נראים- היא ניסתה לחפש את המילה המתאימה- רגועים. עיניה נִשאו השמיימה מדי פעם, לעבר הבניינים הגבוהים, אולי הפעם תזכה לראות איזו חתיכה אדומה כחולה של לבושו, כורע על קצה בניין, מביט מטה, משגיח.

במשרד היא עשתה את העבודה שהוטלה עלייה, אך עשתה רק אותה, כי בכל יום רגיל, הייתה עושה גם מעבר לזה. רק שהיום, כמו שאר החודש האחרון, נדדו מחשבותיה אל אותו גיבור חלומי. דמיינה, חלמה בהקיץ. העיפה מבטים חטופים לכיוון החלון שהיה בקומה השמונה עשרה. "אם הוא יעוף פה תלוי או יטפס על החלון הזה בדיוק, אין סיכוי שאחמיץ את זה", חשבה לעצמה. ובסוף יום העבודה, היא שוב ארזה את חפציה, סגרה דברים אחרונים, ונשארה עוד קצת אחרי שעות העבודה, שכבר כמעט ולא היה אף אחד במשרד, ושיחקה סוליטר במסווה של עבודה. כשסיימה את משחקה השישי, יצאה לכיוון ביתה, אמרה שלום למנהל העבודה והמנקה, וירדה את שמונה עשרה הקומות ברגל.
כשהגיעה לרחוב , הרגישה את צינת הקור, וחשה התרגשות בקרביה. היא הלכה לאט, מצפה, בודקת, לפעמים עוצרת כי חשבה ששמעה דבר מה. ואז נכנסה לרחוב החשוך, קיצור דרך לביתה, שלפני חודשיים לא הייתה מעזה לעבור דרכו. הוא קיצר סך הכל בשתיים, אולי שלוש דקות, אך אותו רחוב היה חשוך וצר, ומרזב מטפטף שנשמע בכל אותו רחוב יצר אוירה שלא נעים היה להסתובב בו. "ממש כאילו הוציאו את הסמטה הזו מסרט", השתעשעה בפחד עם עצמה. היא הלכה לאטה, חושיה דרוכים. ידה אחזה בתיקה בחוזקה. ואז, שכבר הייתה במחצית דרכה, בדיוק באמצע אותו רחוב קטן וחשוך ומפחיד ורטוב, שמעה קול עמוק: "את מריחה טוב".
היא הסתובבה ומולה ראתה שני גברים, לבושים בצורה רגילה, ועל פניהם נסוך חיוך מעורר שאט.
הם קרבו אליה והיא נצמדה לקיר. פחד החל לחלחל בעמוד השדרה שלה. אך עם הפחד, באו התרגשות ותקווה, ואיתם ציפייה. זה הרגע שלו ציפתה, עכשיו היא גם תוכל להביט על העיר מעל, וגם שיערה יתבדר ברוח, והיא תפשיל מעט את המסכה שלו ותנשק אותו כאות תודה.
כשקרב אליה אחד הבחורים וכבר נגע בה עם גופו, היא אזרה אומץ, הדפה אותו ממנה ואמרה לו: "תעזבו אותי חלאות!"
"חלאות הא?", לגלג הבחור השני כשהביט בגבר שזה עתה נהדף לאמצע הרחוב.
לחיה שרפה מכאב רק שנייה לאחר שסטר לה, והיא חשה את פרצופה מתנפח ומאדים, כאילו הצליפו בה בשוט. וכשחטפו את תיקה, היא צעקה, צעקה אל השמיים, לאן שספיידרמן נמצא. וכבר ראתה אותו מגיע, מפיל את הבחורים לארץ ומחזיר לה את תיקה. אך אותם בחורים לא הסתפקו בתיק העור היוקרתי שלה. ושהבחור שנהדף קרע את שמלתה, היא ראתה לרגע נצנוץ אדום בחושך. אבל כשהוא הפשיל את תחתוניה, היא הבינה שהיא דמיינה. ושהם חדרו אליה בתורות, והיא בכתה וצעקה לאויר כשהצליחה להתחמק מידם החמה והמטונפת שחסמה את פיה, היא צעקה תחילה "ספיידרמן". ואז צעקה "הצילו". ואז "מישהו, בבקשה".
ושהם סיימו איתה היא לא יכלה לעמוד על רגליה, ובקושי לראות משהו מעבר לדם ולדמעות שכיסו את עיניה. ושראתה הבהוב אדום, היא כבר ידעה שזה האמבולנס, ולא גיבורה הממשמש לבוא.

למחרת שישבה במיטתה בבית החולים, מושפלת ובוכייה, היא שמעה ברקע את החדשות בטלוויזיה.
"ושוב העיר ניו-יורק בטוחה. והפעם, גיבורנו הציל לא פחות מ-27 בני אדם משרפה שפרצה בבניין מגורים ברחוב ברודווי. השרפה פרצה אתמול בלילה וכובתה לאחר מכן על ידי שירות כיבוי האש. ושוב אנו מודים לגיבורנו…"

"טוב", היא חשבה לעצמה בזמן שדמעות זלגו במורד לחייה הכואבות, "גיבורים לא יכולים להיות בכל מקום. אולי בפעם הבאה."