ספה בצבע תכלת

עמדנו במטבח פנים אל פנים. כל אחד מחזיק בספל הקפה שלו כאילו היה זה קמע או נשק.
היא דיברה.
אני יודע בוודאות שהיא דיברה כי מבעד לערפול החושים שהייתי שרוי בו חשתי בשינויים בלחץ האוויר באוזניי.
האוזניים הפלומתיות שלי, לדבריה.
הבחנתי, מבעד לערפל, גם בתנועות שפתיה – עדות נוספת.
זה היה מאין מונולוג, פשוט כי היא דיברה ואני שתקתי.
שתקתי ומדי פעם הנהנתי בראשי.
"אני חושבת שחום ממש יתאים כאן. עדיף חום חם כזה, אולי עם איזה טוויסט כתמתם. מה אתה אומר?"
הנהנתי בראשי, קצת כמו בובת כלב על הדשבורד באוטו של הבת שלנו.
"יופי. איזה כיף שאנחנו מסכימים" היא קיפצה משמחה.
"…ובגלל שהרצפה תהייה בצבע חום מהגוני והקיר יהיה בלבן, אז הספה צריכה להיות בצבע תכלת. אהה, ואולי נוסיף קצת נגיעות של חרדל. נגיד, כריות נוי או מסגרות של תמונות" היא הייתה עליזה וחסרת מנוחה.
"מה דעתך שנעבור באיקאה ונסתכל על ספות…יווו איזה התרגשות ממי, לא?" היא לא הפסיקה.
שקלתי להתפרץ ולהוציא החוצה את מה שרבץ עליי, אך לצערי, משום מה, לא עשיתי זאת.
למה?
אני חושב שיש לי מושג כלשהו.
בגלל כניעה. כניעה יסודית ועמוקה שנלמדה במשך שנים, לא רק לזוגתי שתחייה, אלא לחיים עצמם.
לא עצרתי את הרכבת הזו בזמן. עם סוף ידוע מראש, מן דטרמיניזם של חיים זוגיים שמובילים בסופו של דבר לבחירת ספה בצבע תכלת.
התהום הזו שאני עומד על פיה לא נפערה פתאום היום בשעת שתיית הקפה במטבח, היא התהוותה במשך השנים. ובמיוחד בשנה האחרונה שניתנה לי במתנה, כביכול, לעשות בה ככל העולה על רוחי מבלי לדאוג להשלכות הכלכליות.
ממש זכייה בלוטו.
רק שהלוואי והייתי זוכה בלוטו, נגיד איזה 50-100 מיליון. זה היה מסדר אותי והיה מוריד ממני את הלחץ. אבל זה לא קרה וגם כנראה לא יקרה.
במקום זה ניתנה לי שנת חופש במתנה.
למה כל השליליות הזו מתפרצת ממני? הרי קיבלתי מתנה ממש שווה וחוץ מזה לפעמים אם חולמים ממש חזק אז חלומות מתגשמים.
אז למען הסדר הטוב:1. חלומות אף פעם לא מתגשמים אצלי – אני יודע, נולדתי ואמות פסימי. 2. אני לא ממלא את הטופס של הלוטו. צריך להודות לסיבה השנייה יש משקל לא מבוטל בזה שלא הפכתי בין לילה לאיש עשיר .
בתחילת שנת המתנה הייתי כמו ילד קטן בחנות ממתקים, נהניתי מכל הטוב הזה שנפל לחיקי, התענגתי על החופש, הרגשתי שהגוף והנפש נרפאים אחרי שנים של עבדות קשה.
אבל ככל שהזמן התקדם עוצמת העונג דעכה.
כי להרגל, טוב ככל שיהיה, אתה כבר פחות כמה.
כל דבר שמתרגלים אליו, מאבד, בסופו של דבר, מן הזוהר שהיה לו בתחילה.
וכך, ערב אחד, אחרי שהילדים הלכו לישון, שנתי נדדה כך שמצאתי את עצמי בוהה בשני האוגרים שלי, בן ותמי. תמי הסתובבה מעט בתוך הכלוב ארגנה לעצמה את פינת השינה ואח"כ התכרבלה לה בין שבבי הנסורת, גבה מופנה אל מרכז הכלוב. בן לעומתה היה קצת חסר מנוחה וחיפש לעצמו תעסוקה. הוא רץ על הגלגל הממוקם בקומה השנייה של הכלוב. רץ לשום מקום.
"בן, לאן אתה רץ? לך תנוח, תאכל, תזיין את תמי ותעשה לה אוגרים קטנים וחמודים. חבל על האנרגיה שלך. אם לא תנצל את הרגע מי יודע אולי אחר כך תריבו על איך לסדר את הנסורת בכלוב".
יומיים אחרי שיחת החולין על צבעי רהיטים וטקסטורות של בדים , השיחה שלנו קיבלה גוונים פחות ידידותיים.
"ממי, מה אתה אומר על הספרייה הזו? נראה לך שהיא תשתלב עם הספה התכלת שאנחנו מתכננים לקנות? היא הצביעה על תמונה מתוך קטלוג, הסתכלה עליי במבט מרוכז וציפתה לתשובה.
לא עניתי.
"כדאי שתחשוב איזה צבעים יכולים להשתלב עם השטיח, התמונה על הקיר והראנר בפינת האוכל".
"מי את ומה עשית לאשתי?" רציתי לומר לה "את עוברת התקף פסיכוטי שאני לא יודע עליו?" רציתי לצעוק אבל החלטתי למען שלום בית לומר לה שזה חמוד.
"מה זאת אומרת חמוד? אתה חושב שזה לא מתאים לצבעים האחרים? הבנתי, נראה לך שהעיצוב פלצני מדי?" היא לא הרפתה.
"תגידי, את שמעת אותי אומר שהצבע לא מתאים או שהעיצוב פלצני?" התפלצתי בשלב הזה.
"לא, אבל עשית מין פרצוף כזה".
"איזה פרצוף?".
"לא יודעת, מן פרצוף לא מרוצה".
"את חושבת שאני לא מרוצה ממשהו?".
"אם להיות כנה, כן. אתה מסתובב כבר לא מעט זמן עם פרצוף מבואס ואני לא מבינה מה הבעיה. אתה אמור להיות בשיא חייך והכי שמח שיש".
"אבל אני לא. וזה לא מסתדר לך עם התוכניות לרכוש את הספה בצבע תכלת, נכון?" שאלתי בהתרסה.
היא הסתכלה עליי במין מבט לא ברור.
בעצם לא. היא הסתכלה דרכי, כאילו הייתי אוויר.
ואולי היא דווקא כן ראתה אותי אבל בתור איזשהו חפץ שמפריע לה לראות את התמונה הגדולה והמושלמת מבחינת פלטת הצבעים.
.
הנייד שלי צילצל וחשבתי שהוא יציל אותנו ואותי מלשקוע עמוק יותר.
טעיתי.
הקשבתי בריכוז למה שהיה לדליה ממחלקת השמה בחברת "אנשים=עבודה" לומר.
"הבנתי. אוקי אז נחכה. יש לי זמן וסבלנות" אמרתי, מזייף שמחת חיים "להתראות דליה" ניתקתי את הנייד.
"דליה מאנשים=עבודה?" היא שאלה.
"כן" נאנחתי והודיתי ביני לבין עצמי שנשמעתי די מובס.
"מה היא אמרה?".
"שלמשרות שאני מכוון צריך זמן וסבלנות".
"אחלה. שמעתי שאמרת לה שיש לך זמן וסבלנות, זו תגובה טובה ממי".
חשבתי שהיא סיימה ושהיא הולכת אבל אז היא הוסיפה:
"…בכל מקרה ממשיכים עם השיפוץ נכון? כי כבר דיברתי עם החנות והם ישמרו לנו את הספה עד מחרתיים, שזה באמת מאוד יפה מצדם. בדרך כלל הם שומרים את הסחורה רק יום אחד".

ואז זה קרה.

אם היה למה שקרה לי בין האוזניים צליל זה היה נשמע כמו פקיעת מיתר או שחרור בלחץ של בורג . אני לא בטוח. אין לי שמיעה מוזיקלית.
"הספה המזויינת בצבע תכלת שלך לא מעניינת אותי. וגם לא איזה עיצוב יהיה לספרייה או איזה נגיעות חרדליות בא לך כדי לשבור את המראה של הסלון" צרחתי בטירוף.
היא הייתה בהלם כמה שניות, אבל התעשתה די מהר והחלה לצרוח עליי בחזרה: היא צרחה שהיא לא עושה את זה בשביל עצמה אלא בשבילי ובשביל כל הבית שלנו ושאני כפוי טובה, ושהיא השקיעה כל כך הרבה כדי שיהיה לנו טוב אבל אני רואה רק את עצמי ולא מתחשב באף אחד.
אחר כך עברנו לעלבונות אישיים כולל פקפוק שלי ביכולת בחירת הצבעים או בעבודת העיצוב שלה. וזה היה המסמר האחרון בארון המתים או שמה בספת התכלת המעוצבת. פרשנו כל אחד לצד אחר של הבית. רחוקים אחד מין השנייה עד כמה שאפשר.
אני התיישבתי מול הכלוב של בן ותמי.
נראה אחרי הכול שתמי מבשלת משהו בבטן שלה.
הטמבל הקטנצ'יק הזה בכל זאת עשה משהו מועיל, חשבתי לעצמי.
הוצאתי את בן מתוך הכלוב, החזקתי אותו בידי השמאלית וליטפתי בימנית בעדינות.
אני מוכן להישבע שהוא קרץ לי לפני שהוא תקע בי את הביס הכי זדוני שקיבלתי אי פעם מאוגר.
זרקתי אותו בחוזקה והוא צייץ במין חריקה צורמנית.
לרגע נבהלתי שאולי פגעתי בו באופן בלתי הפיך, כי הוא לא זז לכמה שניות. אבל אז הוא התנער חישב מסלול מחדש ונע במהירות לתוך הכלוב. תמי רחרחה אותו. תחילה היא הראתה סימני סלידה, אבל אז התחככה בו והם התכרבלו יחדיו בקצה המרוחק ממני של הכלוב .