סערת רגשות

הוא נכנס אל החדר בסערה, אני מניחה שהעניין ההוא עם החברה שלו לא הלך כמתוכנן.
הוא לא אמר כלום בתהחלה, אך הוא בהחלט עשה משהו, הוא ניגש אליי ונישק אותי.
שפתיו התנגשו בשפתי, ולמרות שהנשיקה הייתה מסוחספסת מעט לטעמי, עדיין היה משהו מדהים בה, משהו שכמעט גרם לי לחשוב שהוא מנסה לנמוס לתוכי.
"מה קרה?" אני שואלת כאשר הוא עוצר לנשום לשנייה, אך במקום לענות לי, הוא פשוט ממשיך לנשק אותי. אני מניחה שהוא ממש לא רוצה לדבר על זה כרגע, לא שזה באמת מפריע לי, אני מעדיפה הרבה יותר לנשק אותו מאשר להיות על תקן הפסיכולוגית שלו.
למען האמת, אני כלום בשבילו, אני פשוט מין צעצוע כזה שמחכה לו תמיד, אני מישהי שהוא נזכר בה רק כשהכול רע, הוא לעולם לא זוכר אותי כשהחיים שלו עובדים כמו שצריך, אולי משום שאני לא חלק מהם אז.
אני יודעת שלא אמור להיות לי אכפת מהבעיות שלו, אך לרוע המזל, הלב שלי רך מידי כאשר מדובר בו, הלב לא אוהב לראות אותו סובל, אפילו אם זאת אומרת שלי זה יכאב.
כל אותם סיפורים על הלב השבור שלו, כל אותן בחורות שהוא אהב ואף אחד מהן לא הייתה אני, כל זה פוגע בי, זה פוגע בי אפילו יותר בגל שהוא יודע שנאי אוהבת אותו אך הוא ממשיך בשלו, הוא ממשיך לפגוע בי ואז רץ אליי בשביל שאני אתקן את הלב הקטן והשור שלו, בשביל שהוא יוכל לחזור לנערה שהוא באמת אוהב.
"היא פשוט כזאת כלבה," הוא מלמל וניסה להסדיר את נשימתו."ולמרות זאת אני לא מאמין שהיא באמת עשתה לי את זה." הוא מוסיף, אך לא חוזר לנשק אותי, נראה שהוא החליט שהוא כן רוצה לדבר. הוא מחבק אותי ולוקח נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את מחשבותיו, הפוך אותן למשפטים שאני אוכל להבין. אני אוהבת את ההרגשה הזו, של עורו על עורי, אני לא יודעת איך אני חייה ברגעים בהם אני לא נמצאת בין זרועותיו. נאי לא אומרת דבר, אני פשוט ניחה את ראשי על החזה שלו ומחליטה שהפעם אני לא עומדת להקשיב, שהפעם אני פשוט אתמקד בדרך הנחמדה בו ליבו דופק תחת אוזני.
"את מקשיבה לי בכלל?" הוא שואל אותי לפתע ואני חייבת להודות שאם קולו לא היה נשמע כל-כל קשה לא הייתי שמה לב בכלל שהוא הפסיק לדבר על איך שלא קוראים לבחורה האחרונה ההיא. אני מניחה שהוא חושב שיש לו סיבה טובה לכעוס עליי, אך האמת היא שלא אכפת לי, פשוט כל-כך לא אכפת לי כבר.
"לא," אני ממלמלת אך לא מרימה את מבטי אל עיניו, למרות שאני בטוחה שהוא לא מבין מה קורה. "החלטתי שזה לא בריא לי." אני מוסיפה עיני מביטות למעלה אך לא פוגשות במבטו הן נעצרות על לסתו, ואני לא יכולה לעצור את עצמי מלתהות אם לעולם לא אראה את הלסת הזאת ממרחק כמו זה יותר בחיים, לא שזה ממש משנה אני חייבת להפסיק את מה שזה לא יהיה, זה לא טוב בשבילי. אני מחזירה את עיני אל חזהו ומתחילה לספור את פעימות ליבו, תוהה כמה יעברו עד שהוא יענה לי.
"סליחה?" עשרים וארבע, לקח לו עשרים וארבע פעימות בשביל להיתעשת על עצמו מספיק בשביל לשאול את המילה היחידה הזו. אני תוהה כמה פעימות לב הוא היה צריך בשביל לדחות אותי אילו הייתי מספרת לו שאהבתי אותו יותר מאשר את עצמי, אילו הייתי מתוודה שאהבתי אותו אפילו כאשר שנאתי את עצמי. אני בטוחה שהוא לא יצטרך יותר מעשר פעימות בשביל לדחות אותי.
"אני מקבלת את ההתנצלות שלך,"אני אומרת לו, וזה תופס אותו כל-כך לא מוכן, שאני לא יכולה שלא לתת לצחוק זעיר לעזוב את שפתיי. "אבל אני יודעת שהיא לא אמיתית, כי אתה פשוט עומד להמשיך לדבר על כל הנערות האלו שהן לא אני ואני לא מתכוונת להקשיב לזה." קולי היה רגוע לחלוטין בזמן שהנחתי את ידיו חזרה על מותניי. אני לא מתכוונת לתת להיזדמנות הזו להתבזבז, במיוחד כאשר כנראה לא יהיו עוד כאלה בעתיד הקרוב או הרחוק.
"גם מה שאת עושה עכשיו זה לא בדיוק לגמרי בריא." הוא ממלמל אל תוך שיערי, אך נראה שהוא לא מתנגד לכל העניין, אולי גם הוא זקוק מידי פעם לחיבוק.
"למי אכפת?" אני שואלת ויודעת שלו לא אכפת, אפילו לא קצת.