סנפירים וחיוכים בתחום הסבירות האנושית

"5 שנות נסיון בפשיטת רגל!" צעקה המודעה בעיתון שקנה יחיאל בתחנה המרכזית. תמיד הצחיקה אותו המודעה הזו, היא הופיעה בגב העיתון "קול הכל" מדי כל בוקר והייתה הסיבה היחידה שבגללה היה קונה יחיאל את העיתון, הוא חיפש סיבה לחייך. בעיקרון, אסור היה לו לחייך, הזכות הזו נשללה ממנו לפני כעשור כשעצבן איזה גמד מכוער שחתך אותו בכביש. הוא נשפט בבית הדין העליון ומאז חיפש משהו שיעלה על פניו את מה שמוגדר על פי החוק הננסי "חיוך שבתחומי הסבירות האנושית". הוא נאסר עשרות פעמים לפני שמצא את המודעה הזו שהעלתה לו חיוך דל על השפתיים אך לא אחד שיהיה קיצוני מדי בעיני החוק.
ליחיאל לא הייתה חיית מחמד. גם לא הייתה לו חברה או דירה. למען האמת הוא התחיל איזו מחאת דיור בגלל שגר באוהל ברוטשילד. הוא נמנע מכל אלו משום שיכלו להעלות לו חיוך על השפתיים בטעות. הוא אפילו הלך לאיזה רופא אחד שסירס אותו, הוא רצה להימנע מהכלא בכל מחיר. אפילו האוכל שהיה אוכל היה פג תוקף, הוא התחנן שיקלו עליו אך ללא הצלחה.
בוקר אחד הוא ירד לרחוב כהרגלו והלך לכיוון מכרה הפחם שבו עבד. הוא הלך לאט, משתדל להתבאס מהחיים כשלפתע הריח קוראסון טרי ונגרר אחרי שובל הריח "ממש כמו בסרט הזה", הוא חשב, "זה המצויר עם החתול והעכבר". הוא הגיע לפתח מאפיית "משה את עמוס קינוחים" והחליט להיכנס בדלת אפילו שידע שהוא עושה טעות. כשנכנס קינח עמוס את אפו ברעש כל כך חזק שלא היה מבייש שופר במוצאי יום הכיפורים, יחיאל התגלגל מצחוק.
כשבאו השוטרים לעצור אותו הוא לא התנגד, הוא הרגיש הקלה מסוימת. הוא התחרט רק כשהכניסו אותו לתא, זה היה תא כזה מהסרטים עם שני דרגשים ואסלה, הוא הרגיש עוד יותר רע כשראה את שותפו המאיים לחדר.
שלושה חודשים אחר כך כבר נמאס לו, הוא לא יכול היה לסבול את ההצקות של שותפו לתא וכל גופו גירד מהמצעים, הוא העדיף לחזור לאוהל המעפן שלו ברוטשילד.
שבועיים לאחר מכן יחיאל היה בחוץ, הוא הצמיח סנפירים וברח דרך האסלה, הוא לא היה בטוח איך בדיוק עשה את זה, הוא חשב שזה הפירה הדוחה שהגישו בקפיטריה. אבל כששואלים אותו עכשיו "יחיאל, איך זה שיש לך סנפירים?" הוא מחייך חיוך רחב ושותק.