סלמון או מוזה?

טיפות צבע טרי זולגות מקורת העץ, טיפות טריות ורעננות שעוד לא הספיקו להתייבש, גולשות במורדה של הקורה וצונחות מטה אל רצפת המתכת. טיפ-טף… ביפ-בופ… נשמע צליל הטיפות המתופפות על ריצפת המתכת, טיפ-טף… לבנה כולה קורת העץ – לבנה ונוטפת צבע – צבע חדש ומבריק. מכה בראשי קורת העץ, מכה בעוצמה של אלף ידיים המניפות מעלה וחובטות בכול יכולתן. אדומה כולה קורת העץ – אדומה ונוטפת דם טרי שעוד לא הספיק להיקרש. טיפ-טף… ביפ-בופ… ניתזות טיפות דמי הצעיר אל הרצפה המתכתית.
כול שרציתי היה דג מטוגן. רק דג צרוב על המחבת עם מעט לימון לטעם וקמצוץ פטרוזיליה מלמעלה, רק לקישוט – זה היה רצוני היחיד, כול חפצי בעולם. אבל הם מנעו זאת ממני. הם כלאו אותי בצינוק חשוך ומבודד – התעללו בנפשי ואת גופי עינו. גרמו לי לסבל ועקה שהוציאו אותי מדעתי. צילקו אותי לנצח בהתאכזרותם הבלתי נישאת, אך בעיקר, לא אפשרו לי לאכול דג עם לימון ופטרוזיליה.
אני ריק, אבל הם מכריחים אותי לכתוב. השדים שבראשי מכריחים אותי לכתוב! ראשי חלול, נבוב וריק מכול תוכן, אבל שדון קטן עם חצוצרה עושה בפנים רעש צורם נוראי ושד אחר לא מפסיק להכות בתופים ולצווח שטויות. הם הולמים במוחי במכות אדירות ומהממות, מצווחים בקול מחריש אוזניים, צורמים ושורטים. הם רוצים שאני אכתוב משהו, הם מאלצים אותי. אני מוכרח לתת להם את מבוקשם.
דג מטוגן, אני מתחנן בפניהם, נפשי משתוקקת לדג הנכסף, אך הם בשלהם, ממשיכים להכותי עד שתשרה עלי המוזה ותניע אותי לכתוב. הו, מוזה ארורה! מה לא הייתי נותן כדי שתניחי אותי לנפשי ותשחררי אותי מכבלייך המעיקים… ליבי נמשך אחר הדג המטוגן, אך עולך לא מתיר לי לצאת ולרדוף אחר משאלתי. רצוני לפרוץ החוצה, אל העולם הפתוח, בחיפוש אחר אותו הדג, שיביא לסיפוק התשוקות העזות שטורדות אותי, אך כלוא אני, כלוא ומסוגר.
הו, רוח היצירה המקוללת, מדוע אינך יורדת אלי וממלאת אותי ביכולת וברצון? מדוע כך את מכבידה עלי כשאת מנקרת במוחי ומעלה בקרבי רעיונות הפורחים כבועות באוויר? למה זה את מושכת אותי אלייך, נועלת בפני את העולם שמעבר לך, המלא בניחוחות וטעמי הדג, ובכול זאת מתעקשת להישאר מחוץ להשגתי?
לכתוב. אני מוכרח לכתוב. הצורך ליצור חייב לבוא על סיפוקו. המוזה מרחפת מעל ראשי, אפשר לשמוע את משק כנפיה. היא תלויה מעלי, מושיטה את ידה לעברי, אך לא נוגעת בי. לוחשת היא באוזני, מבקשת שבעבורה אקריב את תשוקתי לדג, שאתמסר אליה, אך כול כך חמקמקה היא השראתה, כה מעורפלת נוכחותה, והדג, ריחו כה עז, כה כובש ומעורר חושים…
הצמא ליצירה ולביטוי לא נותנים לי מנוח. הרעב לטעמו של הדג מנקר במוחי גם הוא. אני נקרע בין המטבח לשולחן הכתיבה. ריח הדג המפתה המתגנב אל אפי מעברו השני של פתח חדרי, יחד עם המחשבות על מרקם בשרו הקטיפתי והענוג, וציפויו הנוקשה והפריך של אותו המעדן המתפצפץ והמתמוסס בחך עם כול נגיסה, מושכים אותי אל המטבח – מגרים את חושי ומעוררים בי את הדחף העז לקום ממקום מושבי ולנטוש את מעשי באחת, לטובת ריצה אל עבר המחבת המהביל והתענגות על תוכנו. אלא שהרצינות המיושבת שבניסיון להמציא והציפייה המתוחה שבישיבה מתוך כובד ראש והגות שקטה, לא מאפשרים לי לזוע ממקומי. העיסוק הממוקד והמרוכז בחוט מחשבה עדין ו שברירי שאין להפריעו, שכן הוא יכול לשאת פרי בכול רגע, כובל אותי לכיסאי.
קפוא אני יושב, מול שולחן הכתיבה. המחשבות מתערבלות בקרבי, רעד אוחז בגופי, אני נקרע בין רצון עז אחד למשנהו. אני רוצה דג. אני רוצה לכתוב. עוד מעט ונפשי תיטרף עלי מרוב רצונות, ואז לא אוכל לקבל אף אחד מהם.