סליחה

"סליחה." היא לחשה לעבר הלילה השקט,קולה העדין רעד מעט בבכי.
"אני מצטערת." לחשה לעבר הירח המלא שזרח במלוא זוהרו. היא הניחה את כפות ידיה הלבנות על האדמה הבוצית ורכנה לעברה באטיות.
"אני כל כך מצטערת." דמעה קטנה ועגולה זחלה על לחיה ונעצרה כמהססת בזוויות פיה.
"אני יודעת שפגעתי ואני מתחרטת מעמקי נשמתי, אולי זה כבר מאוחר מדי," היא עצרה ושקלה את מילותיה הכבדות בזהירות רבה, "אבל עדיף עכשיו מאשר לעולם לא, נכון?"
"אני מבינה שהעלבתי ועצבנתי, שזרעתי עצב ובלבול בכל פינה שאליה צעדתי." עוד דמעות החלו לזלוג במורד לחיה והיא אפילו לא טרחה לנגב אותם.
"ועכשיו," היא נעצרה שוב, קולה רעד מהתרגשות וכמעט לא איפשר לה להמשיך, "עכשיו…רגע לפני הסוף, אני רוצה לבקש סליחה מכולם. על הכל, מאלה שבהם פגעתי, מאלה שמהם התרחקתי, מאלה שאותם העלבתי, מאלה שאותם עצבנתי…" ידיה החלשות רעדו מעט ולא החזיקו את גופה, היא הניחה לפניה לשקוע באדמה ולהתמלא בבוץ המלוכלך, כמו נשמתה. נשמתה הייתה מלוכלכת מרוב שקרים ופגיעות, עכשיו רצתה סוף סוף לנקותה.
"אני כל כך מצטערת." לחשה שוב לתוך הבוץ ואז קמה באטיות מוציאה דבר מה מכיסה.
"שלום." היא קראה בקול ולחצה על ההדק של האקדח השחור בחוזקה. קול ירייה נשמע והיא צנחה לעבר הקרקע חסרת תנועה. הדם החל להתערבב עם הבוץ באדמה ולמרות המראה המזוויע יכולתי להישבע שראיתי את שפתחיה מעוקלות טיפה לחיוך.