סליחה, ותודה.

אני נועצת מבט בדף הריק, שעומד להתמלא בכתב קטן-קטן, וצפוף-צפוף, כי הוא לא מספיק גדול להכיל את כל מה שאני רוצה לכתוב.
אני מיטיבה את תנוחת העיפרון בין אצבעותיי, וכותבת.
'במהלך השנים למדתי רק דבר אחד;
אם אפגין רגש, הם יהרגו אותי.
אולי אתם מזדעזעים למשמע התובנה הזו – הרי מה הם חיים בלי רגש? – אבל אל תדאגו, זה יעבור לכם בקרוב.
הוטל עלי להיות רובוט – מכונת רגש חסרת רגשות. אבל אני עדיין רואה בחלומותיי את הפנים שלהם, כשהם הבינו מה עומד לקרות, או ראו מה יהיה גורלם בעוד שניות ספורות. בלבול בפניהם של הקטנים ביותר, תמיהה אצל הגדולים מהם במעט. שנאה, עצב, אובדן, זעם בלתי מרוסן וכאב עצום. אני עדיין רואה את עיניהם הריקות, את שלוליות הדם שנוצרו לאחר שהרגתי אותם. צעירים כל כך.
הרגתי, לא רצחתי. אולי זה קטנוני מצידי, אבל עוד לא הגיע הרגע בו אוכל להודות שהפכתי לרוצחת, למרות שברור שאני כזאת זה זמן רב.
זה מעולם לא שינה כמה הם בכו, צעקו או התחננו. תמיד הקשתי את הלב שכבר מזמן הפסיק להאמין, הידקתי את המסכה הקפואה שהפכה להיות פני והפסקתי את הרעד בידי, שאיים להסגירי. בסופו של דבר, כולם נדמו.
כל פעם מחדש, הרגשתי שמשהו בי מת יחד איתם, כל פעם עוד קצת. עוד כאב שנוסף לענות אותי במהלך חיי האומללים.
עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי חופשיה, אפילו לרגע. אבל… זה היה, ולא יחזור. לא לקח לי הרבה זמן להגיע להחלטה, ועוד פחות מכך כדי לארגן את הכל ולאסוף את החומרים. אחרי הכל, אני אמורה להיות רובוט חסר רגשות ומחשבות, כוח עבודה זול וקל לשליטה.
אני לא אמורה לחשוב בכוחות עצמי.
אני כותבת את הטקסט הזה מתוך יאוש. יאוש עמוק, ושביב של תקווה שחשבתי שנעלם כבר מזמן, שיש עוד כמוני. אם תמצאו את המכתב הזה, מגולגל ודחוק בתוך אחד הסדקים שחרטתי בקיר לצד מיטתי ברגעי יאוש, אני מקווה שתקבלו את החלטתי. אני לא מסוגלת לחיות עם זה יותר.
מסרו את סליחתי האילמת, ובקשתי למחילה, לכל אותן המשפחות. אני מקווה שהן במקום טוב יותר עכשיו. אולי זה קצת מאוחר, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, נכון? וזה לעולם לא יהיה מאוחר מדי, לא כל עוד אני מסוגלת להילחם. למרות שמבחינות רבות מה שאני עומדת לעשות עכשיו נחשב ככניעה וויתור, לא כהחזרת מלחמה.
אני מודה על כך שמשהו השתבש בהכשרה שלי, למרות שאותה טעות הובילה לכאב עצום, שמוחץ את לבי ומכביד על איברי כמו משקולת, ורק הולך ומתעצם בחלוף השנים. למרות כל זה, ואלי בגלל כל זה, אני שלמה עם ההחלטה שלי. תודה שנשארתם לקרוא את כל זה.
ושוב, סליחה.
סליחה שמגיע עמוק מלב פצוע, מדמם ודואב.
סליחה שמגיעה באיחור מפואר, אבל למרות זה היא כנה ואמיתית יותר ממה הייתה אילו הגיע בהתחלה.
סליחה שרצחתי, שרפתי והרסתי חיים רבים מספור.
סליחה שהייתי מי שהושבעתי להיות.
סליחה שלא התעוררתי קודם. לפחות עכשיו אני יודעת שיש להם מכונת הרג אחת פחות.
סליחה, ותודה. תודה שמגיע מהחלק השלם ביותר בדבר הפצוע והמרוסק שנקרא הלב שלי.'
אני מתרוממת, נותנת לעיפרון ליפול מבין אצבעותיי, מגלגלת את הדף לגליל קטן ותוחבת אותו לחריץ העמוק ביותר שאני מצליחה למצוא.
אחר כך אני מביטה באקדח השחור שמונח על מיטתי, שרק מראהו גורם לי להצטמרר בגועל ורתיעה, בלי קשר לזיכרון עשרות החיים שלקח. בעודי מחזיקה בו. למרות זה, אני מקרבת אליו את ידי ולופתת אותו בחוזקה, מצמידה את קצה הקנה לרקתי הימנית.
"שלום," אני לוחשת, ודמעה קטנה חומקת וצונחת בלי קול על הקצפה החלקה. אני עוצמת את עיניי, אך לאחר שנייה פוקחת אותן שוב.
אני לא רוצה לבכות. אני לא מוכנה לבכות. לא עכשיו, בכל אופן, למרות שנראה לי שאחר כך לא יהיה לי איך.
"ותודה," הלחישה נבלעת בקול הירייה שמפלחת את הדממה השלווה יחסית ששרה בשעה מאוחרת כל כך.