סכין
אני עומד, והסכין בידי. ידי מחזיקה בידית הסכין ומסובבת אותו באצבעותיה. זה סכין חד, מבהיק בכוספו כנגד האור, להבו מנצנץ כאילו מצמץ ברמיזה רבת משמעות לכיווני. אני מצליח לבסוף להבין איך אנשים יכלו להגיע למצב שבו הם משתמשים בסכין, לרגע שבו הדם גואה מהפצעים הטריים ונשפך על רצפת האמבט.
הכאב הולם בידי וזורם למוחי. הכאב העז מחשמל את גופי והעקצוצים הרבים לא פוסקים, הכאב תופס כל פרצה קטנה במוחי ואוטם אותו בדם אדום כיין, יין אשר משכר אותי ומסחרר את ראשי. לבי פועם במהירות ומזרים בכוח חסר פשרות את דמי לאורך עורקיי. רגשותיי נעצרים, לבי השחור והמת קם לתחייה ופועם בשלולית דמי הנוטף. האהבה והשבירות עוזבים את גופי, נכנסים אל תוך דמי, אל תוך פצעיי, וגואים החוצה אל האוויר הפתוח. הכאב של הריקנות השחורה בסוף נשמתי בלתי נסבל, אותו הכאב אשר ברגעים האלו, רגעי המצוקה המתוקים ביותר, אני מקיא החוצה, נשמתי מתהפכת ומוציאה את תמציתה השחורה, קיבתי רואה את הדם ונשפכת, ראשי מסוחרר ואינו מרגיש את הקיא השחור ואדום שיוצא. אני מרגיש שמחה, השמחה של שיכחון, של סחרור שמשכיח את כל הצרות, גופי הנהרס צורב את נפשי הקרועה ותופר בחוט גס את קרעיה הפתוחים. נפשי הטלואה בתפרים גסים אשר מדממת דמעות צועקת נואשות לעזרה, בעוד הדם מתקרש, ליבי מתייבש ומשחיר, ראשי מתמקד והריקנות מתערבבת בנפשי מחדש, חותכת את התפרים ושוברת את הלב.
כל זה משתקף מלהב הסכין, מנפש מיואשת, מאנשים פגועים. אני מסתכל בידיי הנקיות, מדוע ללכלכן בדם? מדוע ליצור צלקות בלבי ונפשי? ידיי שומטות את הסכין אשר נופל בצלצול זועם על הרצפה בעודי הולך, הולך היישר לזרועות העתיד.
תגובות (2)
למרות שזה נכתב בכזאת דייקנות, אני עדיין מקווה שזה לא מבוסס על סיפור אמיתי. הסוף משאיר תקווה וזה מה שמציל את הטרגדיה. בכל טרגדיה צריכים להיות חוש הומור או תקווה, אחרת לא יקראו טרגדיות בכלל. ולמרות שסכין זה זכר ונקבה אני רגיל לשמוע "סכין חדה" אז היה לי מוזר – מודה.
תיאורים מדהימים. נסחפתי לגמרי.
לא אהבתי את הסוף. לא דווקא בגלל מה שקורה בו, אלא בגלל איך שהוא כתוב. מין סיכום חסר רגש וקל. קל מידי.
מה גם שלא כמו האיש החביב מעלי אני חושבת שיש משהו יפה בטרגדיות שנגמרות בטרגדיות. קר, רע ואכזר. ואני לא איזה סדיסטית, פשוט לפעמים נחמד לראות שיש עוד מישהו שסובל מלבדך. או אפילו שמצבך לא נורא כל כך יחסית.
בכלאופן, כתיבה טובה. כל הכבוד!